תמונה אחת של ראש הממשלה מובהל אל המרחב המוגן הייתה שווה אלף טילים ששוגרו לעבר אזרחי עוטף עזה.
לא למצלמות האלה פילל נתניהו שדרש תיעוד מכל מקום, אבל ככל שהבחירות מתקרבות נתחים גדלים והולכים מסדר יומו של ראש ממשלת ישראל משודרים בלייב בפייסבוק, והתוצאה הייתה בלתי נמנעת.
לא מופרך להעריך שמי שלחץ על כפתור השיגור בעזה בחר להכניס את אשדוד לטווח ולא במקרה. אולי אפילו צפה להנאתו בשידור בדף הפייסבוק של ראש הממשלה. נתניהו הגיב באופן המיטבי מיד כשקיבל את ההוראה ממאבטחיו לרדת מהבמה, כשהוא מודע היטב, בתוך שבריר שנייה, להשלכות על הקמפיין. הוא פנה לקהל, עדכן אותם במצב וביקש לפנות את האולם בשקט. מנסה לצמצם את האפקט ההרסני של מנוסה ותבהלה. ברגע שהיה אפשר הוא שב אל הבמה וחזר לנאום בחיוך, אבל הנזק כבר נעשה.
ראש הממשלה הגיע מוכן לעשרת הימים שלפני הבחירות, שולט באופן מוחלט בסדר היום: חוק המצלמות, הגרעין האיראני, הצהרת הסיפוח ופגישה עם פוטין. לכל יום הוכן מראש אייטם חדשותי מרכזי שכובש את השיח.
האופוזיציה מצאה את עצמה נגררת אחריו, מגיבה ולא מצליחה לייצר סדר יום משלה. הפלגים בעזה, להבדיל כמובן, דווקא כן. והם חישבו במדויק את המלכוד שלתוכו הובל נתניהו: פעולה רפה תציג אותו בחולשתו ותשחק עד עפר את ההרתעה הישראלית המרוטה ממילא. תגובה צבאית חריפה עלולה לגרור אותו לסבב אלים שלא ייגמר לפני הבחירות. הסיכון הוא לא רק תדמיתי אלא גם ממשי להליך הדמוקרטי התקין - ביום השבתון וההליכה לקלפיות ערי הדרום והשפלה עלולות להיות תחת אש. וזה עוד לפני ההאשמות מהאופוזיציה על יציאה לקרב לצורכי תעמולה.
שמיים קודרים
הירי מעזה היה משפיל, אבל בשיחות רבות נתניהו מתייחס לחמאס ולג'יהאד בעזה כיתוש קטן, שמנסה להסיח את דעתה של ישראל דרומה במקום לנמר בצפון ובמזרח - התבססות חיזבאללה ואיראן בסוריה ובלבנון, ופרויקט הגרעין בטהרן. ובגזרה הזאת, הבשורות שהגיעו מארצות הברית היו קשות לא פחות. השמיים מתקדרים במערב מעל וושינגטון.
זה החל בשבוע שעבר בהתפטרות השליח למזרח התיכון ג’ייסון גרינבלט, יהודי ירא שמיים וידיד של ישראל, שעזב את תפקידו בעיתוי מפתיע רגע לפני פרסום תוכנית המאה של טראמפ. המשיך בהצהרות של טראמפ שאינו שולל פגישה עם נשיא איראן רוחאני, והשבוע הגיע לשיא עם פיטורי ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי שנחשב למתנגד החריף והניצי ביותר בממשל לשיחות עם טהרן. אולי האחרון שיעמוד בפני גחמתו של טראמפ לפגישה מצולמת עם רוחאני נוסח הפוטואופים עם שליט צפון קוריאה, שכזכור עדיין מחזיקה בנשקה הגרעיני.
אם בבחירות הקודמות טראמפ סייע לקמפיין נתניהו עם ההכרה ברמת הגולן, הפעם הוא אפילו מכביד עליו כשלחץ אמריקני, יותר מאשר הלחץ המשפטי, היה מה שמנע מנתניהו להכריז על החלת החוק באופן מיידי על הבקעה, והפך את "ההצהרה הדרמטית" שלו להבטחת בחירות דומה לזו שהשמיע כבר בסבב הקודם בריאיון לרינה מצליח, כשהסיפוח הממשי היחיד הוא של מנדטים נוספים על חשבון ימינה.
ולאיילת שקד יש סיבות טובות לדאוג. הסקרים, שבאופן מסורתי חוזים לבית היהודי יותר מהתוצאה בקלפיות, מעניקים לה כיום תשעה מנדטים, לפני הבליץ הגדול של נתניהו שצפוי לקחת את הנתח שלו, כשעוצמה יהודית ונעם מזנבות בה מהצד השני. בימינה הפאניקה ניכרת. יש מי שמעריכים שהיא עלולה להגיע לקו הסיום עם שבעה מנדטים, אולי אפילו שישה. בתסריט כזה, גם אם יהיו 61 לממשלת ימין, נציגי הציונות הדתית יהיו שותף קטן וצנוע. כרגע במפלגה בונים על ארבעה משרדים: לשקד, לפרץ, לסמוטריץ' ולבנט. עם פחות משמונה מנדטים, נתניהו יוכל להרשות לעצמו להעניק להם שניים או שלושה בלבד, ולצפות בהנאה כיצד הרביעייה נאבקת בתוכה על החלוקה. המשפטים, הביטחון או האוצר לא יהיו אופציה, אולי גם החינוך יוכל לחזור לידי הליכוד.
בלי אשליות
עוד יותר מחלוקת המנדטים בין הליכוד וימינה, שתשפיע בעיקר על המשקל של הגורם הימני והציוני-דתי העמוק בממשלה, עדיין מרחפת שאלת הגוש, או מדויק יותר: עוצמה יהודית.
איתמר בן גביר צודק. הריצה הנפרדת של עוצמה יהודית היא תוצאה של הזלזול שנהגו בו חבריו למחנה, אבל גם של ההימור הפוליטי שבן גביר לקח כשדחה את ההצעה המוקדמת של פרץ וסמוטריץ', והמתין עד שמחירו ירד אחרי החיבור עם הימין החדש. השארת עוצמה מחוץ לחיבור של ימינה הייתה כישלון של איילת שקד במבחנה המנהיגותי הראשון. פרץ לא התלהב, בנט לא הסכים לזוז, סמוטריץ' לא לחץ ובן גביר נשאר בחוץ. הרביעייה הלכה על החיבור הקל והמיינסטרימי, והשאירה את הקצוות לנשור לצדדים. זו לא הייתה החלטה ממניע אידיאולוגי וערכי, שהרי בן גביר היה שותף כשר למהדרין לפני חודשים ספורים כשאיחוד הימין נזקק לו כדי לשרוד. נתניהו שריין ח"כ זר ברשימת הליכוד כדי לפנות לו מקום, בנט ושקד בירכו על המהלך, סמוטריץ' ופרץ בוודאי יודעים שבלי קולותיו גם הם לא היו צולחים את אחוז החסימה. אבל בין הצדק ובין סיכוייה של עוצמה לעבור לבדה את אחוז החסימה, המרחק רב.
עם כל הכבוד לסקרים, שאת מידת דיוקם כבר למדנו לפני פחות מחצי שנה, יש בוחן מציאות משמעותי בהרבה: תוצאות האמת של הבחירות. איחוד הימין שהייתה מורכבת משלוש מפלגות - עוצמה, הבית היהודי והאיחוד הלאומי - קיבלה 159,000 קולות כשאחוז החסימה היה בסביבות 140,000. גם בהערכה נדיבה שעוצמה הביאו כשליש מהקולות לבדם, מאיפה מגיעים עוד 80 אלף מצביעים?
גם במערכה הקודמת ב-2015, כשעוצמה רצה במסגרת מפלגת יחד של אלי ישי ויוני שטבון, ובתמיכת הרב טאו והמחנה שמרכיב היום את מפלגת נעם, התוצאה הסופית הייתה 125 אלף קולות. גם בבחירות שלפני כן, ב-2013, סך כל המצביעים למפלגה היה 66 אלף. אולי עוצמה השיגה מאז עוד בוחרים מקרב המצביעים החדשים. אבל גם אחוז החסימה טיפס בהתאמה.
הסקרים עכשיו מחמיאים לבן גביר, מגביהים אותו ומקשים על פרישה מכובדת מהמרוץ. קשה לדעת אם אלו משיבים נלהבים במיוחד, בדומה לגרעין של תומכי זהות שהשיבו לכל סקר אינטרנטי באופן שטשטש את בוחן המציאות של אנשי המפלגה עצמה, או טרנד בקרב בוחרי שמאל שרוצים לעודד את עוצמה לרוץ עד הסוף, אבל כדאי לזכור שהסקרים מציגים את התוצאות מקרב בעלי הדעה. בסקרים רבים רק אחד מכל שבעה נשאלים טורח בכלל להשיב, ולכן התוצאה עלולה לשקף באופן לא פרופורציונלי קבוצות אידיאולוגיות נחושות שאנשיהן בעלי מוטיבציה גבוהה להשתתף בסקר.
גם המחשבה שאפשר לנהל כאן הצבעה אסטרטגית שתחלק את קולות הגוש במינונים מדויקים שגויה. תנועת המצביעים היא לשני הכיוונים. יש את אלו שמבקשים להצביע עוצמה כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה ולהציל את הקולות, וכנגדם אחרים, שחוששים מכך שלא תעבור, נודדים כבר עכשיו למפלגות היציבות בגוש - ימינה או הליכוד. התוצאה עלולה להיות פושרת. לא מספיק כדי לעבור את אחוז החסימה, אבל גם אובדן לא זניח בכלל של קולות.
היחיד שיכול לכווץ את עוצמה לגודל מינימלי הוא נתניהו, אם יתייצב בקולו מול המצלמה ויצהיר כי היא מסכנת את המשך שלטון הימין. בשבוע שעבר הוא החל ללחוץ על הגז כשגורם בכיר בליכוד תדרך כתבים ברוח הזאת, אבל מאז נמנע מלסחוט את הדוושה עד הסוף. מצב הביניים הזה הוא המסוכן ביותר.
גם בסיכויים נמוכים זכותה המלאה של עוצמה לרוץ עד הסוף. את גוש הימין לא מנהלת ועדה מסדרת וטוב שכך. אך כדאי שמצביעיה לא ישגו באשליות באשר לסיכוייה האמיתיים, וגם להשלכות של השלכת עשרות אלפי קולות ימניים לפח בבחירות צמודות כמו אלו.
במקום לאיים על בן גביר, ראשי ימינה, הליכוד והמפלגות החרדיות צריכים להתחייב להורדת אחוז החסימה השערורייתי מיד לאחר הבחירות. וגם לתת לו ערובות משמעותיות לקידום מדיניות ברוח מפלגתו, בדומה לסיכום עם פייגלין שגילה אחריות וגמישות מפתיעה. אבל גם אחרי כל הגזרים והמקלות, היחיד שיכול להוריד את בן גביר מהתמודדות זה רק הוא בעצמו. זה אולי לא יהיה צודק, זה יהיה חכם.
לתגובות: [email protected]