אבי סגל
אבי סגלצילום: עצמי

הרעיון מאחורי הטור שלפניכם מקנן בי כבר חודשים, אבל כתיבתו לוותה בהתלבטות גדולה. מצד אחד, בימים אלה משודרת סדרת טלוויזיה שיוסף סידר הוא אחד מיוצריה. שלל הדיווחים, הראיונות והציטוטים מתוך הסדרה ומסביבה מוציאים לי את החשק לצפות בה או בכל יצירה אחרת של האיש, שלא לדבר על לכתוב עליהן. ומצד שני, הטור הזה אמור להתפרסם מיד לאחר הבחירות, כשמן הסתם כולנו כבר נתחיל להתכונן לבחירות 2019 ג'. ומה מתאים יותר לשבוע כזה מלהיזכר ב'נורמן', סרטו של סידר שנוגע באחורי הקלעים של הפוליטיקה בישראל. אודה ואתוודה: בחרתי בצד השני, רק כי למי יש כוח עכשיו לחפש נושא חדש לטור. כזה אני, אידיאליסט.

'נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי' – שמו המלא והבלתי אפשרי של הסרט – יצא לפני שלוש שנים. הסרט דובר האנגלית (ברובו) ועתיר הכוכבים עוסק בדמותו של נורמן אופנהיימר, שתדלן ניו יורקי פטפטן וקצת פנטזיונר שמסייע בקידומו של פוליטיקאי ישראלי ומתחבר אליו רגשית. שמו של הגיבור מרפרר לדמותו ההיסטורית של יוזף זיסקינד אופנהיימר הידוע בכינוי 'היהודי זיס'. אבל עלילת הסרט מקשרת את נורמן ישירות לדמותו הפחות היסטורית של משה טלנסקי, איש עסקים שהיה נשוי בעבר לדודתו של סידר וזכור כגיבור פרשת מעטפות הכסף של אהוד אולמרט.

'נורמן' הוא סרטו העלילתי החמישי של סידר, ומכל יצירותיו הוא מזכיר בעיקר את 'הערת שוליים', סרטו הרביעי. שני הסרטים נולדו בזכות בני משפחה של היוצר, ונדמה כאילו הוא כתב וביים אותם לשעשועו הפרטי: נושאים אזוטריים, גיבורים פתטיים והתפתחות עלילתית שמשועבדת לשלד הרעיוני. במובן הזה, ולא רק בו, 'נורמן' מזקק את הטוב והרע בתכונותיו של יוסף סידר כבמאי וכתסריטאי.

נתחיל בכך שסידר יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא מתיימר להציג בפנינו את דמותו של המאכער וכיצד הוא משפיע על התהליכים בעולם, ואת זה הוא בהחלט מקיים. הסרט מצטיין ברמת המבע הקולנועי. המבנה הסיפורי מגובש, העריכה מושכת עין, בחירות הבימוי מבריקות ולעיתים גם חלק מהדיאלוגים, ורק המוזיקה קצת עולה על העצבים. וכמובן, אין לשכוח את הצלחת הבימוי הגדולה ביותר: לחלץ מהכוכב הראשי, ריצ'רד גיר, משהו שמזכיר משחק. נא לא לצחוק: במאים כמו קופולה, קורוסאווה, רוברט אלטמן וסידני לומט ניסו לעשות זאת ולא הצליחו. סידר עשה זאת. מדהים.

הצרה עם הסרט מתחילה במקום שבו צריך להתרחב לצדדים. מרוב מאמץ להיצמד לרעיון הבסיסי, סידר מתעלם מהאפשרות להעשיר את סרטו ברבדים חיוניים אחרים. דמויות המשנה שלו שטוחות כדיקט ונטולות רקע ביוגרפי, וזה כולל דמות חשובה כמו הפוליטיקאי מיכה אשל (השחקן ליאור אשכנזי). אפילו הדעות הפוליטיות של אשל מסתכמות ב"להביא שלום", שזה עדיין יותר ממה שקיבל יריבו הפוליטי נוטף הפאתוס הארכאי עד גיחוך (דב גליקמן). הדילוג התסריטאי על תקופות ומערכות יחסים פוגע הן באמינות של ההתפתחות העלילתית והן בחיבור של הצופה לדמויות ולמניעיהן. גם הקשרים הפוליטיים והבינאישיים שכן מופיעים בסרט נותרים בחלקם מעורפלים ולא מפוענחים באופן מעורר תסכול.

וכך, במקום יצירת מופת, אנחנו מקבלים סיפור קטן וחביב, מלווה בהומור דק ואינספור בדיחות פרטיות (כולל בדיחה רפלקטיבית על המחסור בסרטים אוהדי ישראל), שמתאר יחסי תן וקח לא מאוד מפתיעים בין דמויות לא מאוד מעניינות. סיומו של הסרט עשוי היטב אך פגום מוסרית, סוף שמעניק צידוק רומנטי לפרשת טלנסקי האמיתית. כשהשלום עומד על כף המאזניים, כך לפי הסרט, ראוי להשליך חוקים וחברים אל מתחת לגלגלי האוטובוס. אמנון אברמוביץ' לא היה מנסח את זה טוב יותר.