עם סיומו של עוד סבב בחירות מתיש ומפלג, עדיין לא ידוע האם מה שהיה הוא שיהיה, זאת אומרת רק בג"ץ יקבע, או שהולכים להיות פה חילופי שלטון מהפכניים ורק בג"ץ יחליט. מה שברור הוא שתם עוד סבב בחירות מורט עצבים, שהסתיו כבר ממש בפתח ושבמוצאי שבת נגמרים התירוצים וגם מנוּעי הקטניות מתחילים לומר סליחות. אם בג"ץ לא יאסור עליהם.
אז לאור הרפש ששטף פה את המדינה בחודשים האחרונים, ובחודשים שלפניהם, ובאלה שלפניהם (ובאלה שעוד יבואו?), לא יזיק לפוליטיקאינו להצטרף אל אחינו האשכנזים ולבקש סליחות מאיתנו, הבוחרים, על פי הפיוט הספרדי הידוע (וסליחה מהאשכנזים על הנוסח הספרדי. כאילו, הבנתם? סליחות? אשכנזים? עזבו, לא משנה), כדלהלן:
אדון הבחירות, בוחר בקלפיות
גומע תעמולות, דורש קיום הבטחות
חפרנו לפניך, חפש אחרינו
הצקנו במסרונים, ויתרנו על עקרונים
זלזלנו באינטליגנציה, חרטטנו בלי יציאה
חפרנו לפניך, אל תתקשר אלינו
טרטרנו בקול נרגש, ירינו בתוך נגמ"ש
כפינו הסתה, לחמנו בהדתה
חפרנו לפניך, רפרף עלינו
מה נדבר ומה נאמר, נפלנו עליך וזה לא נגמר
סגרנו דילים במחשכים, עשינו בלעדיך הרבה צחוקים
חפרנו לפניך, אתה לא יכול בלעדינו
פוסטים לא הפסקנו לטרטר, צייצנו בטוויטר
קראנו בקול געוואלד, רעשנו אוי חבל
שתינו מנדטים בקשית, תכף נשוב ונתחיל מבראשית
חפרנו לפניך, חפף עלינו
חפרנו לפניך, עוד תתגעגע אלינו.
לעת אכין מטבח
"טוב", אמר מעצב המטבחים, "זו התוכנית הראשונית שאני מציע לכם".
הסתכלתי על מסך המחשב. זה היה תרשים מאוד מרשים, עם הרבה, איך לומר, קווים.
"רגע", אמרתי, "משהו לא בסדר".
אשתי תקעה בי את המבט הרגיל של "חלאס, אל תתחיל".
"מה הבעיה?", שאל המעצב.
"יש המון ארונות", הצבעתי על הקווים האינסופיים, "זה נותן לנו פתרונות אחסון יעילים".
"טוב", הצטרף המעצב למבטים של אשתי, "אז מה הבעיה?".
"זה יעיל", הוכחתי אותו.
"עדיין לא הבנתי מה הבעיה", הוא אמר.
"אסור לעשות מטבח יעיל", אמרתי, "זה לא מודרני".
"מי אמר לך את זה?".
"המעצבת שעיצבה לנו את המטבח המודרני הנוכחי שלנו".
"מתי זה היה?".
"לפני 22 שנה", נופפתי באצבע, "היא אמרה שהמטבח שלנו קטן מדי ואם יהיו הרבה ארונות זה ייצור תחושת מחנק".
אשתי עברה מתקיעת מבטים נמרצת לתקיעת מרפקים מוחצת.
"זה בסדר", הרגיע אותי המעצב, "היום הרבה ארונות זה מאוד מודרני".
בהיתי בו כמה דקות.
"אתה רוצה לומר", אמרתי, "שבמשך 22 שנה אני דוחס את הכלים לארונות על בסיס מקום פנוי, רק כדי שהמודרנה תשתנה לי מול העיניים ותוציא אותי דביל, כרגיל?".
אשתי עברה מתקיעת מרפקים לתיפוף עצבני על השולחן. אני חושב שהיא גם שקלה לדפוק את הראש בקיר. את הראש שלי, אני מתכוון.
"בסופו של דבר", שאלתי, "מה יותר חשוב – יפה או יעיל?".
"אין סתירה, מטבח צריך להיות גם יפה וגם יעיל", הוא אמר, "אגב, למה שלא נעשה מטבח פתוח?".
אשתי תקעה בי מבט מהצד. היא יודעת שאני שונא שעושים לי את המטבח באמצע הסלון.
"חייבים לפתוח את זה עכשיו?", שאלתי.
"מתישהו צריך לדבר על זה", אמר המעצב במבט אמפתי.
"טוב", אמרתי, "אז אני נגד מטבח פתוח".
"למה?"
"אני טיפוס סגור".
הוא שלח אל אשתי מבט מלא השתתפות והבנה. "מטבח פתוח ייתן תחושת מרחב", הוא אמר, "וזה גם מאוד מודרני".
ידעתי שבסוף נחזור אל תחושת המחנק המודרנית.
"ואם בעוד שנתיים זה כבר לא יהיה מודרני", התקוממתי, "אז מה, נבנה את הקירות מחדש?". קירות זה דבר מאוד חשוב. אם אין קירות, אין איפה לדפוק את הראש.
"בוא נראה", הוא השעין את ראשו על כפות הידיים, "מה בעצם מפריע לך במטבח פתוח?".
"מה בעצם עושים במטבח?", השענתי גם אני את ראשי על כפות הידיים, אבל שלי.
"מבשלים, אופים, מאחסנים", הוא אמר.
"אלה תופעות לוואי", אמרתי, "יש דבר הרבה יותר חשוב שעושים במטבח".
"מה?".
"שחנ"שים".
שחנ"ש טוב לעולם לא יתנהל בחלל המרכזי של הבית (כולם רואים), באוויר הפתוח (יותר מדי הסחות דעת) וגם לא בחדר של הבן (סביבה עוינת). רק במטבח יכולים אב ובנו לשבת ליד השולחן, לפרק את השאריות של העוגה משבת ולנהל שיחת עומק על עניינים שברומו של עולם כמו מה יהיה עם הלימודים, למה אתה לא מתבגר, מתי כבר תהיה בן אדם ועוד נושאים שמביאים לקירוב לבבות בין האבות לבנים, אם הם במקרה לא בורחים משם רגע אחרי שהשחנ"ש מתחיל. אם יורידו לי את הקירות של המטבח הלך על השחנ"שים והלך על השאריות של העוגה משבת. שלא לדבר על זה שכל הזמן יראו את ערימות הכלים בכיור שאף אחד לא שוטף כי כולם עסוקים בשחנ"שים.
מטבח סגור הוא כלל הכרחי לשחנ"ש. גם גולדה ניהלה את השיחות הסודיות על עתיד המדינה במטבחון, וכל ראשי הממשלה מקיימים את הדיונים החשובים באמת רק במטבחון ובסוף מחליטים לבד. אם תפתחו לי את המטבח, איך אני אוכל לסגור את הדלת ולדמיין שמישהו מוכן לדבר איתי?
"תראה", עורר אותי המעצב משרעפיי, "ממילא לא תוכל לעשות שחנ"שים במטבח".
"למה?"
"לא יהיה לך שולחן".
"מה?! למה?".
"כי הגדלנו את שטחי האחסון", הצטדק המעצב, "ולא נשאר מקום לשולחן".
"אז...", השתנקתי, "איפה נאכל?".
"בפינת האוכל", הוא משך בכתפיו, "אמרתם שאתם גם ככה אוכלים רק שם, לא?".
כן, זה נכון, אנחנו אוכלים רק בפינת האוכל. די הגיוני, אחרת לא היו קוראים לה ככה. כבר שנים אני אומר לילדים שצריך לאכול במטבח, אבל הם לא מקשיבים לי. כנראה צריך לקחת אותם לשחנ"ש. השאלה איפה, כי במטבח זה כבר ממש לא מודרני.
לתגובות: [email protected]