צודק הרב רכניץ במאמרו משבת שעברה, שהציבור ונציגיו הנבחרים הם הסוברנים למינוי בכלל ולמינוי רב בפרט. אלא שהרמ"א והחתם סופר דיברו על מציאות שבה הקהילה שומרת תורה ובוחרת רב שינחה אותה. אגב, גם בימים ההם היו בעיות, ולעיתים קרה שיהודים פנו לשלטונות ושילמו כסף כדי למנות רב שבו רצו. כבר בימי ועד ארבע ארצות, בסוף המאה ה-16, הטילו שלוש פעמים חרם על מי שיקנה את הרבנות בכסף. על החרם חתמו גדולי האחרונים, בהם הלבוש, המהרש"ל, המהרש"א והשל"ה. חרם זה חודש בסוף המאה הי"ט (שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סימן תס"ה).
בזמננו חלק משמעותי מהגוף הבוחר אינו מתעניין בשאלה מה גדולתו התורנית של המועמד ומה התאמתו לתפקיד, והשיקולים שלו בבחירת רב אינם ענייניים. לכן אנו עדים לדילים פוליטיים בסגנון תמיכה במועמד לרבנות תמורת תמיכה במועמד לראשות מועצה וכדומה. האם על זה דיברו הרמ"א והחתם סופר כשהגדירו את הציבור הבוחר את הרב שהוא מעוניין בו?
בזמנו של הרב קוק, רוב הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים הורכב מרבנים מכהנים, שראו ברב הראשי את הנציג הבכיר שלהם, ומיעוטו מנציגות חילונית. רחוק מאוד ממציאות זמננו.
ההצעה להקים רשות עצמאית אינה הפרדת דת ממדינה ח"ו (מושג הלקוח מהתרבות הנוצרית-אירופאית), וגם לא מהפוליטיקה במובנה היסודי, שהוא "נציגות נבחרת של הציבור". גם רשות כפופה לגורמים פוליטיים, והשר הממונה מוסמך לפטר את בעלי התפקידים במקרים מסוימים כפי שהחוק מגדיר. נכון העיר הרב רכניץ, שהרשות השופטת נטלה לעצמה עצמאות יתר, ואף הפוליטיקאים פוחדים מלהפעיל את סמכותם. אך אין זה עיקרון אלא תוצאה של הפרת מערכת האיזונים והבלמים.
ההצעה להקים רשות היא רק אחת האפשרויות. העיקר הוא שיש ליצור מנגנון חוקי ומנהלתי שישחרר את הרבנות מתלות במי שקיומה אינו חלק מסדר היום שלו, ולעיתים הוא אף מתנגד לו. יש לחוקק חוק או להתקין תקנה המחייבת מינוי רבנים בערים וביישובים, וכפי שאין אפשרות שיישוב יישאר בלי מועצה וראש מועצה – כך גם לא יהיו עיר או יישוב בלי רב ומועצה דתית.
הדבר תלוי בעיקר בדרך שבה עוברים התקציבים לרבנות, לבתי הכנסת, למקוואות ולכל העניינים הדתיים. תקציב זה יוגדר לפי מפתח הגיוני וריאלי, בלי לעבור בדרך בעלי תפקידים רבים שמסוגלים לעכב ואף לבטל אותו. הציבור המקומי יהיה גורם מרכזי בבחירת הרב שלו, כשרוב המשפיעים על הבחירה יהיו נציגי בתי הכנסת בעיר, ולפי מפתח של ייצוג שיש להגדירו באופן צודק המשקף את המציאות. שיתוף הציבור החילוני בבחירה יהיה על ידי נבחריו בעירייה, שיהיו אף הם חלק מהגוף הבוחר.
הרכב הגוף שבוחר את הרבנים הראשיים צריך אף הוא להתאים לעיקרון הבחירה ברב שאותו מתכוונים הבוחרים לקבל עליהם, ולהיות משוחרר עד כמה שאפשר משיקולים שאינם ענייניים. רובו יהיה מורכב מרבנים ומיעוטו מנציגות של גורמי ציבור נוספים, בדומה למה שהיה בימי הרב קוק. אלה העקרונות על רגל אחת, והפרטים רבים ומורכבים אך אין זו המסגרת לפרטם.