מפרשתנו עולה שאלת הקושיות על תפילות שלכאורה לא נענות. מאות שנים אחרי שאבותינו התפללו להגיע לארץ ולא זכו לכך אנחנו נמצאים בה, אנחנו יכולים לומר שהגענו לארץ. בהבאת הביכורים אנחנו מציינים את הרעה שהשיתו עלינו אויבינו והעינויים שעונינו עד ששמע ה' את קולינו.
כאן עולה השאלה כיצד זה תפילת האבות והדורות הקודמים לא נענתה לכאורה והם לא זכו לעלות ולהגיע לארץ ישראל, ואילו אנחנו זכינו. מדוע לא נענתה תפילתם שלהם?
אלא שחייב אדם לראות את ההיסטוריה מתרחשת לכל אורכה ואת עצמו כמי שבעצמו יצא ממצרים, לראות את הקשר בין הדורות, את העובדה שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו. התפילות אינן מושבות ריקם אלא נענות, אם לא בדור זה הרי שהדבר קורה בדורות הבאים.
אנו מצווים על ידי התורה לראות את עצמנו כחלק בלתי נפרד ממהלך ההיסטוריה, ולא כמי שמתבונן בה מן החוץ כצופה מהצד, להבין את תפקידנו כחוליה בשרשרת הדורות.
תפקידם של מחנכים, מורים והורים כאשר הם עוסקים בחינוך להשיב לדור הצעיר את האבדה הגדולה של חייו, אבידת הידיעה מה הוא ומי הוא, למי ולמה הוא מחובר ולאיזו היסטוריה הוא שייך. מתוך גישה זו מתברר תפקיד הייסורים ומדוע תפילות נראות כאילו אינן נענות.
כל הייסורים הנוראים שנאמרו בתורה על אחרית הימים התקיימו בשואה הנוראה. אין כאן כדי להעז ולהשיב לשאלה הבלתי פתורה מדוע הייתה השואה, אך ראוי לבחון את הדברים ולגלות עניין מדהים: היינו מצפים שלאחר כל אותם עינויים קשים ונוראים עם ישראל יפנה עורפו לאלוהיו, אך בפועל קורה ההיפך הגמור. בזרמי העומק של החברה היא מתגלה כמסורתית ומחוברת ליהדות, בתי הכנסת מלאים בימי כיפור, ברית מילה מתקיימת באחוזים אדירים על אף שמדובר במעשה לא ריאלי ולא רפואי, מצה בפסח וכו'.
למה אחרי קללות נוראות כאלה עם ישראל לא פנה עורף? בשואה איבדנו את הכול ולא נותר לנו כלום אבל בתהליך פלאי נשארנו נאמנים למישהו. זה קורה באופן תת-זרמי ותת-מודע, אבל נותרנו מחוברים.
השופר שהתחלנו לשמוע בחודש אלול הוא קולה הפשוט של הנשמה המזכירה לנו את קיומם של ממדים אחרים שחומקים מאיתנו בשגרת היומיום. זוהי הקריאה ההיסטורית של הקב"ה שמזכיר לנו ששכחנו את האמת בהבלי הזמן. אנחנו צריכים לזכות לזכור. בקשות שלא נענו עוד ייענו.