היינו חבורה של ארבע. כאלו שכולם הימרו עליהן שיתחתנו ראשונות. אבל השנים עברו ושום דבר לא זז.
גרנו יחד כמה שנים בדירה שכורה בירושלים, משתפות אחת את השניה מידי פעם, נוסעות יחד לקברי צדיקים, ובעיקר משתדלות להתעלם מכל פוערות העיניים למיניהן ולהמשיך בחיים עד שיגיע המיוחל.
התחתנתי בגיל לא צעיר, הראשונה בחבורה. אי אפשר להגיד שזה היה קל. אבל כמובן, אין לי תלונות. הן עשו הכל כדי לשמח אותי ואני עשיתי הכל כדי לא להכאיב להן.
הן באמת שמחו איתי. שמחה כואבת אבל אמיתית לגמרי, נקייה מזיופים. התחתנו. ב"ה. סוף סוף הקמנו את הבית שלנו. אבל השמחה הייתה רחוקה מלהיות שלמה.
היינו יושבים שעות, בעלי ואני, כותבים שמות, מתקשרים, מבררים, מציעים, אבל שום דבר לא זז. לפעמים הייתי פשוט מקשיבה להן. פשוט שם בשבילן. הן אמרו שזה עושה להן טוב. נותן להן כוחות להמשיך במסע. אבל כ"כ הייתי רוצה לעשות יותר.
לפעמים אני מרגישה שמשהו תקוע שם, שאם רק הייתי מצליחה לשים את האצבע על הנקודה וללחוץ על הכפתור הנכון זה היה קורה. אני חושבת שאני טובה בזה, אני חושבת שיש סיכוי טוב שאוכל באמת לעזור, לא רק לחברות שלי.
לאחרונה התגנבה לי המחשבה שאולי מתאים לי להיות יועצת / מאמנת / איך שתקראו לזה -
אחת שבאמת עוזרת ללא נשואות בצומת הזאת. אחת שבאמת פותחת דלתות למי שקשה לה בצומת הזו.
-------
אני כבר 15 שנה במקצוע. מחנכת יב'. ניסו פעם או שתיים להעביר אותי לט' ואפילו פעם אחת לחטיבה, אבל זה ממש לא היה שייך. מרגישה ש"נולדתי" ליב'. הן כמו הבנות שלי.
וגם כשהן כבר מסיימות ועוזבות את האולפנא, עדיין יש להן פינה (גדולה) בלב שלי. ב"ה יש לי קשרים מדהימים גם עם השמיניסטיות וגם עם הבוגרות. ויש קשרים שנמשכים אפילו שנים אחרי השמינית.
בהתחלה הייתי מקבלת שניים-שלושה טלפונים בשבוע. בוגרות שרוצות להתייעץ. באיזשהו שלב התחלתי להזמין אותן הביתה, וממש שריינתי לעצמי זמן בשבילן. הן באות הרבה. מתוקות. באמת.
כל המקרר שלי מלא בהזמנות עם הקדשות מרגשות ממש. אבל... לצערי אני רואה בעיקר את מה שחסר.
יש לי מחברת מלאה בשמות של בוגרות שמחפשות.. אין לי הצעות להציע להן, אבל להתפלל אני יכולה.
הרבה פעמים הן מתקשרות אחרי פגישה לבקש עיצה או לשפוך את הלב. אני מקדישה את כל כולי.. מקשיבה, מייעצת, מתייעצת אם צריך. אבל הרבה פעמים אני מרגישה שזה פשוט גדול עליי. אני כ"כ רוצה לעזור, מוכנה לעשות הכל בשבילן.
בשביל להוציא אותן מהקושי הזה. בשביל שיקימו סוף סוף את הבית שלהן. בשביל שיהיו שמחות. והן סומכות עליי ורוצות שאייעץ להן, ממש רוצות לשמוע אותי, רק מחכות שאגיד משהו. אבל לפעמים אני פשוט מרגישה חסרת אונים.
הלוואי שהייתי יכולה לדעת יותר. לעזור יותר. אבל כרגע אני מרגישה שפשוט אין לי מספיק כלים.
עומק הקשר
ככל שחולפות השנים יותר ויותר בנות מבינות שכמו בכל תחום גם בתחום הרווקות - המפתח הוא שינוי פנימי ולא חיצוני.
הן כבר לא מסתפקות בלחפש עוד ועוד הצעות ולפעול "בחוץ", (להוריד 5 ק''ג, להשקיע בבגדים, לכתוב סטטוס מוצלח בשליש גן עדן..) אלא שואפות גם לעבור תהליכים פנימיים עמוקים כדי לבנות את ביתן מתוך יציבות, אמון ואהבה עצמית.
הן נעזרות במאמנות, לעיתים גם במטפלות - ולא חוששות ללכת לסדנא או לעבור אימון כדי לפעול ממקום פנימי חזק ומבורר יותר.
כיום הביקוש הולך וגובר ואלפי בנות מחכות לייעוץ והכוונה ובדור המדהים שלנו, יותר ויותר נשים רוצות להיות שם בשבילן. להוות אוזן קשבת, לייעץ, לתמוך, לחזק... לתת הכל כדי לעזור.
רק, שלא תמיד יש להן את הידע והניסיון, ובעיקר, חסרים להן הכלים המקצועיים.
מכון "עומק הקשר" נמצא בצומת הזאת כבר 13 שנה ומלווה את הבנות באמצעות מאמנות מקצועיות, קהילה וירטואלית, סדנאות ועוד- עוזר לבנות למצוא את מה שחוסם,
לשחרר את החסימה ולמצוא את האחד שלהן מתוך בריאות ושמחה. כבר למעלה מ-800 בנות זכו לעמוד תחת החופה בעזרתו של המכון!
השנה, נפתח מסלול מיוחד להכשרת מאמנות שמטרתו להתמחות כמאמנת רגשית לרווקות בשיטות ובכלים שפותחו עם השנים ע"י המכון.
המסלול מכשיר נשים שהנושא בוער בהן, ובעלות כישורים מתאימים ומעניק להן את הכלים המעשיים והמדוייקים, ואת הליווי הצמוד ביותר על מנת שיהפכו למאמנות מקצועיות וישתלבו בתחום ליווי הרווקות.
לעיתים אפילו במכון עצמו!
בוגרות מחזור ב' של המסלול שהתקיים השנה, כבר עובדות כמאמנות ואף ליוו בעצמן בנות רווקות אל חופתן. וכעת ההרשמה למחזור ג' של המסלול ונותרו בה מקומות אחרונים, הלימודים מתקיימים בקבוצות קטנות (לא בזום) לפי הוראות משרד הבריאות.
אז אם נושא הרווקות בוער בך והיית רוצה להיות כתובת מקצועית לרווקות, ואם את מרגישה שיש בך את הכישורים ואת מוכנה להשקיע ולהתמסר לכך - אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו למסלול הכשרת המאמנות של המכון.
ניתן גם להתקשר, בשמחה! - תמר 058-4170276 .