סימנים טובים - סיפור לילדים

כבר עבר כמעט חודש מאז תחילת הלימודים, ועטרה הייתה מאוכזבת מעצמה.

אסתי רמתי , כ"ו באלול תשע"ט

סימנים טובים
סימנים טובים
איור: עדי דוד

מאיזושהי סיבה, היא הייתה בטוחה שהשנה היא תהיה תלמידה מצטיינת. מספיק להיות מהבינוניות! השנה המורים והמורות יסתכלו עליה כמו שהם מסתכלים על מוריה שעונה להם תשובות מבריקות, או על חפצי שהמחברות שלה נראות כמו יצירת אומנות עם הכתב המהמם והקווים הצבעוניים.

אבל משום מה, זה לא קרה. היא המשיכה להיות בדיוק כמו בשנה שעברה: תלמידה פחות או יותר סבירה, שמקשיבה פחות או יותר למה שהמורה מלמדת ורק מדי פעם יודעת לענות תשובה. תלמידה שקצת מפטפטת עם רינת שיושבת לצידה, ששוכחת מדי פעם את המחברת או את החוברת, ושהכתב שלה מבולגן. וכבר עבר כמעט חודש מתחילת הלימודים. באסה.

עטרה עמדה במטבח ועזרה לאמה להכין את הסימנים. אצלם בבית נהגו לאכול הרבה סימנים: תמרים, ראש של דג, רימון ותפוח בדבש. ובשנים האחרונות אמא התחילה להכין גם קציצות סילקא וכרתי. "גם טעים, גם בריא, וגם סימן טוב. מה יכול להיות רע?", אמרה אמא.

"שום דבר", אמרה עטרה, "תגידי, אמא, מה זה בכלל כל הקטע הזה של הסימנים?". היא פירקה פלחי רימון בזהירות והעבירה את הגרגירים האדומים והמבריקים לצלוחית.

"אני יודע!", אמר יואבי, "אין מכות בלי סימנים!".

"מה...?", שאלה אמא בפליאה, ועטרה צחקה. "יואבי מתבלבל עם הסימנים של ליל הסדר, אמא. יש בדיחה כזאת, על הסימנים של עשרת המכות".

"אה", חייכה אמא, "בכל אופן, נראה לי שהסימנים זה משהו שאנחנו מאחלים לעצמנו, ומתפללים שה' ישלח לנו, אבל לא רק. אולי זה גם סוג של הצהרת כיוון, לומר לעצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע במשך השנה. כמו שמפעילים את הווייז? חייבים לכתוב לאן רוצים להגיע, ורק אז הוא יכול לספר לנו איך לעשות את זה. אנחנו מצהירים שאנחנו רוצים שירבו זכויותינו כרימון, למשל. זה לא יקרה לבד, אבל זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מזכירים את זה לעצמנו".

עטרה יצאה מהשיחה מהורהרת. מה היא באמת רוצה מעצמה השנה? להיות תלמידה מצטיינת נראה לה פתאום קצת מוגזם, או לפחות משימה כללית מדי. אולי כדאי לה להציב לעצמה מטרות קצת יותר מוגדרות. להתמקד, כמו שאבא אומר. ואז היא חייכה לעצמה. היא ניגשה לתיק, והוציאה את מחברת העברית. רפרוף קצר גילה שהדף הראשון היה מאוד יפה ומסודר, אבל אלה שאחריו כבר היו מבולגנים לגמרי. היא ניגשה לארון המטבח, לקחה משם טופי והדביקה אותו לחלק הפנימי של הכריכה. "שהכתב שלי יהיה יופי טופי!!!" היא כתבה מתחתיו בכתב גדול וצבעוני.

אחר כך היא לקחה את מחברת היסטוריה. היא ידעה שבשיעור הזה, בעיית הפטפוטים שלה הייתה מוגזמת לגמרי. או לפחות זה מה שהפרצופים הכעוסים של המורה אמרו לה. "הממ... איפה יש לי תמונות של בעלי חיים...?", חשבה עטרה לעצמה. "אה! יש לי מדבקות! זה יהיה מצוין".

היא מצאה בקופסת המדבקות בדיוק את מה שהיא חיפשה - מדבקת דג ומדבקת תוכי - והדביקה אותן במחברת. "שנהיה שקטים כמו דג ולא קשקשנים כמו תוכי!", היא כתבה לעצמה באותיות מאירות עיניים, והוסיפה סמיילי מחייך.

במחברת מתמטיקה, שיעור שבו הייתה לה נטייה לשכוח את החוברת, היא הדביקה תמונה של מחשב גדול שהיא מצאה בעיתון. "שנזכור כמו שהמחשב זוכר הכול!", היא כתבה לעצמה.

כשעטרה הראתה לאמה את המחברות המסומנות שלה, אמא התפעלה מאוד. "רעיון נהדר", היא אמרה וחיבקה את בתה. "עכשיו את יודעת לאן את הולכת, נשאר רק למצוא את הדרך הנכונה להגיע לשם!".