מועצת בנימין

השאלות הגדולות כמו סדר הרוטציה וגורל השותפות עדיין פתוחות אבל הקווים הכללים של מתווה ריבלין נותנים תמונה כללית של ממשלת האחדות

יאיר שרקי , כ"ו באלול תשע"ט

הנשיא מנסה לקצר תהליכים. נתניהו, גנץ וריבלין
הנשיא מנסה לקצר תהליכים. נתניהו, גנץ וריבלין
צילום: חיים צח, לע"מ

כוסות הקפה שהובהלו בזו אחר זו אל לשכת הנשיא במהלך אותה פגישה ראשונה בין ריבלין, בני גנץ ובנימין נתניהו שהתארכה עוד ועוד, היו הסימן הראשון לכך שמדובר באירוע רציני. הפוטואופ המחויך בהתחלה היה עשוי להפוך למחוות נימוס חולפת לבקשתו של הנשיא שאחריה התבצרות של כל מחנה לקראת משא ומתן מר וממושך, אבל כשריבלין יצא מהחדר כעבור שעה וחצי והותיר את בנימין ובנימין להמשיך את הדיון בארבע עיניים שעה נוספת, גם הספקנים שבכתבים שהמתינו מחוץ לחדר כבר הורידו את מפלס הסקפטיות. כשבסיום המפגש יצאה הודעה משותפת לליכוד ולכחול לבן, כבר לא היה משנה מה התוכן. צירוף המילים שבכותרת ״הודעה משותפת לליכוד ולכחול לבן״ היה נראה דמיוני שבוע ימים קודם לכן. העיתונאים נאלצו לבדוק שוב ושוב את המספר שממנו הגיעה ההודעה המפויסת, שעד לאחרונה הומטרו דרכו שלל נאצות ורמיזות על שפיותו של היריב שהפך לפרטנר.

הצדדים סיכמו שמה שנאמר בחדר הסגור יישאר בו, אבל את מתווה ריבלין לממשלת אחדות אפשר להבין בקווים כלליים מהודעת הנשיא עצמו. ראשית, ״ממשלה משותפת ושוויונית״, כלומר רוטציה וחלוקה שווה במניין השרים. ״זו לא העת לחרמות״ - כחול לבן תיאלץ לוותר על התנגדותה העקרונית לשבת עם נתניהו ואולי גם תסיר את הווטו על החרדים (״לבטא קולות וגוונים שונים בחברה״), וקיום מגעים ישירים בין המפלגות. על כל אלה הוסיף ריבלין גם רמז עבה ומאיים: ״מרחב שיקול הדעת השמור לנשיא גדול מתמיד״. לאחר הפגישה הנוספת העניק הנשיא את המנדט לנתניהו, אולם השיחות בין שני הצדדים אמורות להמשיך להתקיים תחת אותו רעיון.

גם בכפוף לעקרונות הללו יש כמה שאלות מכריעות שעדיין נותרו פתוחות: כיצד תתקיים הרוטציה? מה יקרה לאחר שיוגש כתב אישום נגד נתניהו? ומה בדבר השותפים הטבעיים שאיתם הקים נתניהו את בלוק ה-55, שעומד בסתירה לתביעתו של ליברמן להקים ממשלה חילונית ״בלי חרדים ומשיחיים״?

השאלה האחרונה היא מה שהטריד יותר מכול את השניים כשעזבו את החדר. נתניהו הזדרז לתדרך טלפונית את ראשי הבלוק - דרעי, ליצמן וארבעת ראשי ימינה - והבטיח שלא ייסוג מההתחייבויות ללכת לממשלה יחד איתם. גנץ מצידו מיהר לשגר הודעה אל הח"כים של כחול לבן: "אין בכוונתנו לוותר על הובלתנו, עקרונותינו או על השותפים הטבעיים שלנו לדרך הזו". הנמען האמיתי היה אביגדור ליברמן, שאולי לא נמצא איתו ביחסי סימוס אל תוך הלילה אבל גנץ מקפיד לשמור איתו על קשר עין רצוף. גם הודעת הסיכום של פגישת המשא ומתן למחרת הסגירה את המחלוקת: מהליכוד נמסר שלוין ייצג את בלוק ה-55. מטעם כחול לבן אמרו שמבחינתם הוא מייצג את נתניהו והליכוד בלבד.

ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית הייתה שהגמישות תופיע רק לאחר ששני המועמדים ינסו להרכיב ממשלה וייכשלו איש איש בתורו, נתניהו שקיבל ראשון את התור וגנץ שככל הנראה יקבל אותו אחריו. רק אז, בצילה של מערכת בחירות שלישית, יימצאו הפתרונות היצירתיים והגמישות הנדרשת כדי להפר את ההתחייבויות שניתנו ערב הבחירות. ריבלין מבקש לקצר את התהליך. הוא הזדרז לשמוע את ראשי הסיעות עוד בטרם הוגשו לו התוצאות הרשמיות מיו"ר ועדת הבחירות. הפגישה עם שני המומלצים נקבעה בהתראה של שעות בודדות, עוד לאותו הערב שמיד בתום ההתייעצויות, ובסופה הוזמנו שני האדונים לפגישה נוספת בתוך יומיים. זו גם הסיבה שריבלין הזדרז להכריז על הענקת המנדט לנתניהו. לא כי הוא מאמין שלו יש את הסיכוי להרכיב ממשלה, כמו מתוך רצון ששעון החול יתחיל לאזול.

עם ש"ס, בלי ימינה

עצם קיום השיחות הישירות מלמד שכחול לבן כבר קיפלו את הדרישה לא לשבת עם נתניהו או תחתיו. שאלת השותפים מורכבת קצת יותר, כשגם במפלגות החרדיות וגם בימינה יש מי שחושש שממשלת האחדות הרחבה שתוקם תשאיר אותם בחוץ. נתניהו מבין שהקשר עם השותפות הטבעיות, בדגש על החרדים, הוא אסטרטגי לשלטון הימין כולו בדור האחרון. לכן אפשר להעריך שאין בכוונתו לבגוד בשותפיו ולהשליכם לאופוזיציה, מול ממשלה לעומתית בדומה לזו שהקים בעצמו יחד עם לפיד ב-2013. הם אולי יוזמנו להצטרף, יחד עם כל המפלגות הציוניות, אבל רק לאחר שינוסחו קווי היסוד בין הליכוד וכחול לבן ובכפוף להם. תפקידי שרים יוצעו להם במשורה על חשבון מכסת הליכוד המצטמצמת גם כך.

בכירי מפלגת השלטון שחלמו על שדרוג מבינים שגם שימור המצב יהיה הישג בשבילם. אחדות היא לא רק רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, אלא חלוקת המשרדים הבכירים והמשמעותיים בין שתי המפלגות. חלק ניכר משרי הליכוד ישונמכו. כמה מהם ייהפכו בן לילה לח"כפשים - ח"כים פשוטים. מכורסת המיניסטר אל חדר הוועדות, ומניהול משרד ותקציב להצגת שאילתות במליאה. במצב כזה ייתכן שש"ס תיכנס לממשלה, ויהדות התורה תעדיף להישאר בחוץ, מבחינה פורמלית, נאמנה להבטחתה להחרים את לפיד, אבל בהבנות שקטות עם נתניהו שישמור על האינטרסים הבסיסיים של החרדים. מחוץ לממשלה אבל בתוך הקואליציה.

בניגוד לחרדים, שבשבילם ישיבה בקואליציית אחדות קריטית להמשך החזקת המערכת הכלכלית שמקיימת את המגזר וכדי לבלום חקיקה חילונית כפי שדורש ליברמן, בשביל ימינה המשמעות פחות דרמטית. משרדים בכירים, כאמור, בכל מקרה לא צפויים ליפול בחלקה של המפלגה שלא תעלה ולא תוריד מבחינת הרוב הקואליציוני המוצק בכנסת. אם תקום ממשלת אחדות במתווה המסתמן, זו תהיה ממשלת עמידה במקום שלא תספח ולא תיסוג, לא תחוקק את פסקת ההתגברות אבל גם לא תקדם את האקטיביזם של בג"ץ.

אחרי שנים של קרע, אלו לא חדשות רעות. נוכח הגירעון המתרחב זו אפילו בשורה טובה מבחינה כלכלית. הממשלה הזאת תעסוק בחיים עצמם - בבריאות, בדיור ובתחבורה, מה שבאמת מעסיק את רוב הישראלים - בתי חולים טובים, לקנות דירה ולא לעמוד בפקקים. בתרחיש כזה עדיף לימינה לשבת באופוזיציה ולחדד את עצמה מבחינה אידיאולוגית מול הליכוד. כניסה לממשלת שיתוק, גם אם היא הממשלה הנכונה לישראל בעת הזאת, לא תיטיב עם המפלגה הסרוגה שמחפשת את דרכה, אשר תאבד את אחרוני ההבדלים בינה ובין הליכוד.

בחזרה למפד"ל

תשע"ט על כפל הבחירות שבה הציבה סימן שאלה מעל מקומה ותפקידה של המפלגה הסרוגה. הפיצול במערכה הראשונה ריסק את הכוח הציוני-דתי, אבל גם האיחוד במערכה השנייה לא הביא להצלחה סוחפת, וחידד את השאלה האם בכלל נותר מקום למפלגה ציונית דתית בכנסת.

כשמסתכלים על החרדים, אפשר לראות שני מודלים שונים של מפלגת מגזר: יהדות התורה וש"ס. האחת מפלגה הומוגנית ויציבה, קטנה אבל בטוחה, שפונה לקהל ספציפי שמתגורר בשבע ערים בישראל. כוחה מרוכז בקלפיות מועטות יחסית, שבהן אחוז ההצבעה הגבוה נרשם כולו לאותה המפלגה, שגם מקדמת סדר יום מצומצם יחסית בכנסת. השנייה היא מפלגה שמתנדנדת בסקרים מעלה ומטה, פונה לקהל רחב והפוטנציאל שלה בהתאם. רוב רובם של המצביעים החדשים, יותר מ-70 אלף קולות שנוספו לש"ס בחצי השנה האחרונה, הגיעו על חשבון הליכוד. אפשר להעריך שמחציתם של מצביעי ש"ס אינם חרדים.

הבית היהודי, בוודאי מאז החל עידן בנט ושקד, ניסתה להיות דומה יותר למודל של ש"ס. מפלגה ציונית דתית שגם חילונים יצביעו לה. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה: ש"ס הצליחה לגרום לחילונים להצביע לח"כים חרדים. ימינה הצליחה לגרום לדתיים להעמיד בראשם אישה חילונית, אבל לא הביאה מנדט אחד מחוץ לגבולותיו של המגזר. יתרה מזאת, מחצית מהבוחרים הסרוגים התפזרו להם מחוץ למפלגת המחנה המסורתית.

המסקנה האפשרית היא שיש מקום למפלגה סרוגה במודל של יהדות התורה. מפלגה סקטוריאלית קטנה אך יציבה, שתדאג למוסדות המגזר ולישיבות. היא תניף גבוה את דגלי הציונות הדתית אבל תוותר על החלום לסחוף אליה המוני חילונים. מי שמרגיש בנוח במסגרת פוליטית כזאת יישאר בה, ואפשר להעריך בביטחון שקיים בייס מוצק שימשיך להצביע באופן מסורתי למפלגה. כל שאר בני הציונות הדתית שמעוניינים לקחת חלק בהנהגת המדינה - מוזמנים להצטרף לליכוד ולהתמודד דרכו.

אין מספיק מקום למגוון של מפלגות מימין לליכוד, וגם אין צורך. הוא יכול וצריך להיות מגרש המשחקים של המחנה כולו. כל קבוצה בימין תוכל להתפקד ולקדם את רעיונותיה דרך מפלגת השלטון. בעבר היו במפלגה מחנות יריבים ותוססים שקידמו מגוון תפיסות תחת המסגרת הרחבה של מפלגה לאומית ליברלית, ואין מניעה שגם בעתיד יהיה כך. לאף אחד לא אכפת אם לזאב אלקין או ליולי אדלשטיין יש או אין כיפה סרוגה.

נוכח שלושת המנדטים שיש לימין החדש גם בנט ושקד, עם או בלי קיצורי דרך, צריכים להשלים את המעבר לשם – אל הנקודה שבה החלו את הסיבוב הפוליטי הארוך שלהם. סמוטריץ' ופרץ ימשיכו להנהיג את הבית היהודי, האיחוד הלאומי, איחוד הימין או כל שם אחר שיינתן לרסיסי המפלגות שמרכיבים כעת את שאר אגפי ימינה. או בקיצור, המפלגה הדתית-לאומית. פעם פשוט קראו לזה המפד"ל.

לתגובות: 2sherki@gmail.com