החלום ושברו

שנת תשע"ט הייתה קו פרשת המים בשביל יהודי ארצות הברית, שהפכו מאזרחי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למיעוט מאוים שנזקק לאבטחה

דני דיין , כ"ו באלול תשע"ט

דני דיין
דני דיין
צילום: מארק ישראל סלם

במהלך שנת תשע"ח נרצחה בפריז שבצרפת מירל קנול, ניצולת שואה בת 85. הרצח הברוטלי של הקשישה היהודייה בוצע על רקע אנטישמי. כמה ימים לאחר מכן הוזמנתי לאירוע לזכרה שנערך על ידי אחד הארגונים היהודיים בניו יורק. לימיני ישבה עמיתתי הצרפתייה, ושנינו הסתכלנו על המסך שבו הופיעו פניהם של 11 יהודים ויהודיות – גברים ונשים, ילדים וזקנים – שנרצחו בהתקפות אנטישמיות ברחבי צרפת במהלך עשור אחד. התחושה הייתה קשה מנשוא: אחד עשר בעשר שנים. זוועה.

איש מהנוכחים, ואני בתוכם, לא העלה על דעתו בסיוטיו הקשים ביותר שבשנה שלאחר מכן, שנת תשע"ט, יירצחו בפיגועים אנטישמיים על אדמת ארצות הברית שנים עשר יהודים, במהלך שישה חודשים בלבד. אחד עשר יהודים ויהודיות נורו למוות בבית כנסת בפיטסבורג שבמדינת פנסילבניה, ועוד מתפללת יהודייה נרצחה חצי שנה בדיוק לאחר מכן בבית חב"ד בפאווי, קליפורניה.

מעשי הרצח הללו היו האירועים האנטישמיים החמורים ביותר בתולדות יהודי ארצות הברית, אבל בהחלט לא היחידים שאירעו השנה. יהודי נורה ונפצע בפתח בית כנסת בפלורידה, בתי עלמין יהודיים חוללו, צלבי קרס וכתובות אנטישמיות בוטות רוססו, יהודים – בעיקר כאלה שיהדותם ניכרת בלבושם – הוכו ובוזו ברחובות ברוקלין, ובבית הנבחרים בוושינגטון שתי חברות קונגרס חדשות נתנו דרור לשנאתן לישראל וליהודים.

שנת תשע"ט הייתה אם כן קו פרשת מים בשביל יהודי ארצות הברית. שנה שבה הביטחון המלא בקיום הפיזי ובהשתלבות החברתית של יהודי אמריקה התערער ונסדק. בל נטעה: יהודי ארצות הברית אינם בפאניקה, אבל המראה של מאבטחים חמושים בכניסה לכל התכנסות יהודית אינו דבר של מה בכך בשבילם.

שלושה סוגי אנטישמיות הרימו ראש בארצות הברית. הראשון הוא האנטישמיות הבוטה, הערומה, הישנה, הניאו-נאצית. היא צעדה ברחובות שארלוטסוויל וירג'יניה לפני יותר משנתיים, עם דגלי התועבה הנאצית ביד והקריאה "יהודים לא יחליפו אותנו" בפה. זו האנטישמיות הקטלנית ביותר. מבצעי מעשי הרצח בפיטסבורג ובפאווי, גם אם הם שונים במקצת, משתייכים לקבוצה הזאת. כשמוסיפים לקיומם של אנטישמים שכאלה גם את הקלות שבה ניתן להשיג בארצות הברית כלי נשק קטלניים - כולל רובי סער – מובן הצורך במאבטחים חמושים בכל אירוע יהודי במדינה.

הסוג השני הוא אנטישמיות שפושה דווקא בקבוצות מיעוטים אחרות בארצות הברית, חלקן כאלו שבעצמן הן קורבנות לנגע הגזענות. מייצגה הידוע לשמצה של אנטישמיות מסוג זה הוא המטיף האפרו-אמריקאי לואיס פרחאן אשר משתמש בשפת ביבים כדי להשניא את היהודים על שומעיו. החל מטרמיטים ועד דת שטנית – זהו אוצר המילים של האיש כלפינו. ככל הנראה מעשי האלימות כלפי יהודים, בעיקר חרדים, בברוקלין ובריכוזים יהודיים אחרים מבוצעים על ידי בני מיעוטים אחרים.

לבסוף, האנטישמיות המתחזה לאנטי-ציונות, הקוראת לשלילת זכותו של העם היהודי למדינה משלו בארצו. בחוגים מסוימים בארצות הברית, המכונים משום מה פרוגרסיבים (היינו, מתקדמים), הוסרו זה מכבר המסיכות. לא מדובר עוד על התנגדות לכיבוש כי אם על התנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל. "מן הים עד הנהר – פלשתין תשוחרר" היא קריאת הקרב המקבילה ל"יהודים לא יחליפו אותנו" של הניאו-נאצים.

יהודי ארצות הברית מתבוננים במציאות החדשה שנוצרת לנגד עיניהם כשהרגש השולט אינו חרדה כי אם מבוכה. הם התרגלו לחשוב, ועדיין מאמינים - אולי בצדק ואולי לא – שזוהי גולה שונה מכל קודמותיה לאורך ההיסטוריה: מכילה, סובלנית, מקבלת את יהודיה. אך האירועים וההתבטאויות של השנה האחרונה מקעקעים מעט את האמונה הזאת והופכים אותה במידה מסוימת רק לתקווה.

לנושא הזה יש גם היבט ישראלי. אירוע אנטישמי, גם אם הוא מתרחש אלפי קילומטרים מחופי ארצנו, צריך להיות בשבילנו עניין מקומי. שומר אחי אנוכי. ועם כל רצוננו שיהודים יעלו לארץ, שומה עלינו לדאוג לשלום אחינו בכל מקום שבו הם נמצאים. מטבע הדברים, אין למדינת ישראל סמכות לפעול בארץ זרה. אין לנו רשויות אכיפת חוק ואין לנו סמכות לשנות תוכניות חינוכיות. אך במקרה הזה העובדה שאין לנו סמכות אין פירושה שאין לנו אחריות. מדינת ישראל אחראית על כל יהודי העולם. על כן עלינו כאזרחים להתעניין ולא להיות אדישים לנעשה בקהילות ישראל בעולם. עלינו לזכור תמיד שאנחנו לא רק מדינת הישראלים אלא מדינת היהודים.

עליי ועל עמיתיי נציגי מדינת ישראל בארצות הברית לנצל כל במה, כל הזדמנות כדי להשפיע על הממשל שם – ברמה הפדרלית, ברמת המדינתית וברמה העירונית – להגן על חיי היהודים ובעיקר לחנך נגד נגע האנטישמיות. וכך אנו עושים.

ולסיום, בנימה אישית: נחתי בפיטסבורג עם צאת השבת שבה בוצע הרצח ההמוני, ונסעתי משדה התעופה לבית הכנסת עץ החיים. הגופות עוד היו מוטלות בתוך הבניין. לא יכולתי שלא להיזכר בלילה שבו הגעתי כיו"ר מועצת יש"ע ליישוב איתמר, כאשר גופות חמשת בני משפחת פוגל עוד היו מוטלות בתוך ביתם. שני אירועים שונים אך אותה משטמה נגד בני עמנו. מרחק של אלפי מילין אך אותו גורל יהודי.

דני דיין

הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק