הרב קרים
הרב קריםצילום: דובר צה"ל

בברכת הזיכרונות בתפילת מוסף של ראש השנה אנו אומרים: "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם... אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך... זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון".

הברכה הולכת ומתארת מאורעות משמעותיים בדברי ימי עולם: המבול, מעשי אבות ועקדת יצחק, שיעבוד מצרים, ולבסוף – הגאולה העתידה.

גם הברכה הבאה בתפילת מוסף, ברכת השופרות, מדגישה את הממד ההיסטורי, ומתמקדת בשני מאורעות: מתן תורה, וקיבוץ גלויות. הזיקה בין שני המאורעות מודגשת גם במדרש (ילקוט שמעוני בהעלותך, רמז תשכ"ד): "אמר הקב"ה: בעולם הזה נתתי תורתי בקול שופר, לעתיד לבא אני מכנס גלותכם בקול שופר שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול".

כך עולה גם מדבריו של רבי סעדיה גאון, אשר מונה עשרה טעמים לתקיעת שופר בראש השנה. טעמו השלישי של הרס"ג הוא: "להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו 'וקול שופר חזק מאד"; וטעמו התשיעי הוא "להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו שנאמר בו 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור'".

אחד מן ההישגים המפוארים ביותר בתולדות האומה הוא זה שזכינו לו למרגלות הר סיני, כדבריו של רש"י (שמות, כ' א'): "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד". רק מכוח אחדות גמורה ושלימה זכינו לקבל תורה בהר סיני.

גם נס קיבוץ הגלויות, ההולך ומתגשם לנגד עינינו בדורות האחרונים, מבוסס על אותה אחדות. מכל קצווי תבל עלינו ובאנו לארצנו כדי להקים בה את מדינת ישראל. אכן, החיבור בין תרבויות שונות והשקפות שונות לא תמיד פשוט. ואולם, בפתחה של שנת תש"פ, ולקראת שבעים ושתיים שנות עצמאות, אנו מבינים אולי יותר מתמיד עד כמה אחדות זו בין כל רבדי החברה בישראל הכרחית לקיומנו. אנו מברכים זה את זה ב"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", ולדעתי הקללה הקשה מכולנו, שאנו מייחלים שתכלה ותתבער מן העולם, היא קללת הפלגנות והשסע בחברה הישראלית.

בראש השנה אנו עוברים לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון. יש בכך בחינה אישית ביותר, כאשר כל אחד ואחת מאיתנו נדרש לחשבון נפש על מעשיו ועל פעולותיו. אין ספק שכולנו יכולים להיות טובים יותר. ויחד עם אותה בחינה אישית בין האדם ובין קונו, נפקדת בראש השנה גם החברה: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע".

כולנו, כמדינה וכחברה, ניצבים לפני בורא עולם. דווקא משום כך מוטלת עלינו החובה והאחריות לעשות כל שניתן כדי שתהיה זו חברת מופת ברוח העם היהודי לדורותיו, אשר חורטת על דגלה את קירוב הלבבות והעמקת האחדות כערך מוביל ומרכזי.

כאשר נעצום את עינינו בראש השנה ונאזין בדומיה לקול השופר, נבקש לשמוע את הקול הגדול הבוקע מהר סיני, וקורא לנו "כאיש אחד, בלב אחד". זהו אותו שופר המקבץ נדחי ישראל, ועליו אנו מתפללים בסיומם של פסוקי השופרות: "וה' עליהם יראה ויצא כבר חצו, וה' אלוהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ה' צבאות יגן עליהם, כן תגן על עמך ישראל בשלומך".