במגבלות הז'אנר – ביקורת טלוויזיה

היא קצרה מדי וצפויה מדי, ועדיין הסדרה 'אלי' של נטפליקס עושה כבוד לאיש שמדינת ישראל חייבת לו הרבה מאוד – המרגל אלי כהן

אסף משניות , ד' בתשרי תש"פ

סשה ברון כהן מפתיע לטובה. אלי
סשה ברון כהן מפתיע לטובה. אלי
צילום: באדיבות נטפליקס

כשמתיישבים לראות את הסדרה 'אלי', דרמת הריגול החדשה בת השישה פרקים של נטפליקס וקאנאל הצרפתית המבוססת על סיפורו של המרגל הישראלי אלי כהן, מיד עולה השוואה לשורה של סדרות שכמוה מבוססות על סיפורים אמיתיים. מדובר על סדרות כמו 'צ'רנוביל' המופתית, ה'נערים' השערורייתית של HBO וגם 'האמריקאים', שמתכתבת אף היא עם אירועים שהתרחשו במציאות. ההשוואה הזאת לא בהכרח עושה טוב ל'אלי', ומדגישה שלוש בעיות מרכזיות שמלוות אותה לכל אורכה.

הבעיה הראשונה היא העובדה שזאת סדרה של נטפליקס. רשת הסטירמינג הפופולרית הצליחה לייצר לעצמה שם של רשת איכותית שכל תוצר שלה, במיוחד בתחום הסדרות, גובל ביצירת מופת. בפועל רק חלק מינורי מהתוכן של נטפליקס אכן עונה להגדרה הנ"ל. לרוב מדובר בסדרות כבדות וצפויות, שמדברות עצמן לדעת, משחזרות את התקופה בחוסר אותנטיות מסוים וגם כוללות סצנות בוטות במיוחד, בלי שום צורך כלשהו בנושא. 'אלי' נכנסת להגדרות הללו, עם שיח די צפוי ברוב המקרים וסצנות בוטות ומיותרות, במיוחד בפרק החמישי. בגזרת השחזור קשה להחמיץ את העובדה שבתי העשירים בישראל של ימי הצנע כנראה לא היו נראים כמו בית בבוורלי הילס של ימינו. בנוסף לכך, כמה מהפרקים מרגישים ארוכים יותר מאורכם האמיתי, ואין שום סדרה בעולם שמצב כזה הוא חיובי בשבילה.

החיסרון השני הוא העובדה שהיא כוללת רק שישה פרקים. מדובר באורך קצר מדי כדי שאפשר יהיה להקיף את כל סיפורו של אלי כהן, שמוגדר כאחד המרגלים המוצלחים ביותר במאה ה-20. הסדרה מתיימרת להקיף אינספור אירועים שנפרסו על פני שש שנים, בפרקים בני שעה ומטה, וזה פשוט בלתי אפשרי. לצורך ההשוואה, 'צ'רנוביל' סקרה בחמשת פרקיה חמישה חודשים בלבד, כשרובה עוסק בימים בודדים. 'האמריקאים' סיקרה פרק זמן דומה בחמש עונות בנות 13 פרקים כל אחת. התוצאה של הקיצור הקיצוני הזה היא סדרה של מקבצי אירועים, לעיתים בפער של שנים, רעיונות טובים שלא היה די זמן לפתח אותם, כמו תחושת הבדידות של כהן ואשתו נדיה, החברה הישראלית שני עשורים אחרי השואה ותהליך התבססותו של כהן בדמשק.

הבעיה השלישית היא שמדובר בסדרה המבוססת על סיפור אמיתי. כשניגשים לסיפור אמיתי ישנן שתי גישות. הראשונה היא לשחזר את רצף האירועים אחד לאחד, מתוך הבנה שכל הצופים יודעים מה קרה באופן כללי. 'צ'רנוביל', למשל, עשתה זאת בצורה מופתית. הדרך השנייה היא לא לתאר את רצף האירועים אלא את אישיותן של הדמויות. 'האמריקאים', שאומנם לא מבוססת על סיפור יחידני אלא על תופעה כוללת של ריגול סובייטי בארצות הברית בשנות השמונים, עשתה זאת נהדר.

'אלי' ניסתה לשלב בין השניים, ויצרה שעטנז מפוספס. מצד אחד פתיחתה שידרה מסר שהיוצרים בחרו ללכת בדרכה של 'צ'רנוביל', עם סצנה מטלטלת על רגעיו האחרונים של כהן בבית הכלא לפני שהוא מובל לכיכר שבה הוצא להורג, אלא שהיוצרים לקחו לעצמם חופש תסריטאי גדול, ולא המשיכו לשחזר את קורות חייו במדויק. גם הבנת האישיות וההתמודדויות של כהן מוצגת באופן חלקי ומעט שטחי, ולא לקחה את סיפורו עד לקצה.

ועדיין, למרות בעיותיה, 'אלי' היא סדרה לא רעה בכלל וראויה לשורה של מחמאות. הקאסט שלה מופתי. שורה של שחקנים ישראלים, ובראשם מוני מושונוב, עושים עבודה נהדרת במסגרת התסריט שנכתב. הסצנה שבה מושונוב מאזין לרדיו בתקווה לשמוע שאחיותיו שנעלמו בשואה נמצאו מצליחה לגלם בתוכה הרבה מהסיפור הישראלי של אותן שנים, גם אם ברפרוף. נוח אמריך האמריקאי, ששיחק גם ב'האמריקאים', נותן הופעה מרשימה, הפעם בתור מפעיל המרגל ולא זה שרודף אחריו. השם הגדול ביותר כמובן הוא סשה ברון כהן, השחקן המעוטר שלרוב מופיע בקומדיות אבל מוכיח את עצמו כשחקן דרמה נהדר.

עוד נקודה לזכותה של הסדרה היא העובדה שהיא לא מוציאה את הסיפור מהקשרו, בניגוד ל'הנערים'. 'אלי' מספרת את סיפורה של מדינה צעירה, שקמה מאפר ועושה כל שביכולתה כדי לשרוד בתוך שכונה רעה, והיא מספרת את זה היטב, בהקשר הנכון ומתוך כבוד למדינה, כיאה לסיפור מעורר השראה כמו זה. אומנם היא עושה זאת במקבצים, אבל היא מציירת דמות של גיבור לאומי שזכה להנצחה במוזיאון המרגלים בוושינגטון בצורה ראויה, גם אם יכולה הייתה להתעמק בה יותר.

בתו של כהן אמרה בראיונות שלא זאת הדרך שהם היו רוצים לספר את סיפורו, ויכול להיות שהיא צודקת. יחד עם זה, מעולם לא נעשתה הנצחה כמו זאת, למרות מגבלותיה, לאחד האנשים שמדינת ישראל כולה חבה להם את קיומה.