לבשו חג

אני רוצה להאמין שבניגוד למה שאנחנו נוהגים לקטר, גם בדור הזה אנשים מחפשים מהות. וכשיהודים מחפשים מהות הם מגיעים ליהדות.

עפרה לקס , ד' בתשרי תש"פ

כשיהודים מחפשים מהות הם מגיעים ליהדות. שופר
כשיהודים מחפשים מהות הם מגיעים ליהדות. שופר
צילום: ISTOCK

במשך שנים היה די מייאש לקרוא עיתונים ולראות טלוויזיה לפני החגים. חנוכה הפך לתחרות הסופגניות המקוריות ביותר, שבועות, חג מתן תורה, הצטמצם למתכוני גבינות וחלב, ובהתקרב אלינו ראש השנה היריעה התרחבה מעט. היא כללה לא רק מתכונים "שיסדרו את שולחן החג" ו"ידהימו את האורחים" אלא גם טיפים זוגיים איך לעבור את האירוח אצל החמות בלי לצאת בשן ועין. טוב, נכון, יש גם סיכומי שנה. ובכל זאת, הפער בין החוויה של הציבור הדתי לציבור שקצת רחוק מתורה ומצוות שונה בתכלית בחגים, והתקשורת משקפת את זה לא רע.

לפני שנה וחצי האזנתי לשתי מגישות חביבות ומוכרות בגלי צה"ל. מגישות שלא ידעו האם משלוח מנות ומתנות לאביונים הם שני דברים שונים או מצווה אחת. כל ילד דתי בגיל ארבע יודע את התשובה וכל ילד יהודי אמור לדעת אותה, אבל המחסור בהדתה נותן את אותותיו והבורות קיבלה מיקרופון עוצמתי בפריים טיים.

ובכל זאת נדמה שבשנים האחרונות משהו משתנה. החג שבו הדבר הכי ניכר הוא יום כיפור. בעבר היום הקדוש בשנה היה בתקשורת רק יום זיכרון למלחמת יום הכיפורים הקשה. ראיונות עם לוחמים, משפחות שכולות ושירים עצובים. אבל היום אפשר לשמוע גם על סליחה ועל וידוי, על חשבון נפש ועל הקשבה פנימית. למה דווקא יום כיפור הוא החלוץ? אולי בגלל הגודל שלו, אולי בגלל הרעיון היהודי מעורר ההשתאות שצריך לבקש סליחה וכדאי להשתדל לסלוח. ואולי גם המלחמה ההיא. זאת שלימדה את כולם שבשר ודם הוא כאבק פורח וכחלום יעוף.

ואני מנסה להיות אופטימית, לקוות שהשינוי יתחולל אט אט בכל מעגל השנה. לחשוב שהעם חוזר קצת למסורת ולא מפחד להתיידד מחדש עם המורשת שדור מייסדי המדינה ברח ממנה כמו מהגלות. להאמין שבניגוד למה שאנחנו נוהגים לקטר, גם בדור הזה אנשים מחפשים מהות. וכשיהודים מחפשים מהות הם מגיעים ליהדות.