מלחמת לבנון השניה
מלחמת לבנון השניהצילום: פלאש 90

את יום הכיפורים ההוא העברתי במוצב על גבול לבנון, בימים שצה"ל עוד היה שם. זו הייתה תחילת שנת תשנ"ד, ספטמבר או אוקטובר 1993, שבועיים או שלושה אחרי ששמעון פרס יצא מהארון והציג בציבור את החבר החדש ערפאת, פעם מנהיג טרור ועכשיו שוחר שלום בכל איבריו וזיפיו.

אנחנו היינו חיילי תותחנים צעירים ולא היה לנו פנאי למזרח התיכון החדש שהתדפק על דלתותינו. בלילות הפגזנו את חיזבאללה, בימים הסתתרנו מפני הרס"פ שהעביד אותנו בעבודות משונות ובעיקר בלתי נחוצות.

לא היה לנו כוח גם למפקד האוגדה, שכמה ימים לפני ראש השנה הגיע למוצב עם עוד כמה קודקודים כדי להרים כוסית. הוא קשקש משהו לגבי ההסכמים החדשים שמסיימים את עידן המלחמה, או מעדנים את מלחמת הסיום, או מלחימים את סיומת המעדן, אני לא ממש זוכר כי הייתי עסוק בחישובים גורליים לגבי הסיכויים שלי לצאת הביתה לראש השנה. בסוף באמת יצאתי. היה אחלה חג.

אבל ביום הכיפורים ההוא הייתי במוצב. בעיתונים ציינו עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים, תוך הדגשה שעכשיו זה קץ המלחמות, אבל אנחנו בכל זאת העברנו חוטר ותיאמנו כוונות. עניין של הרגל. אחר כך אכלנו סעודה מפסקת והלכנו להתפלל. בעיקר התפללנו שהלילה לא יקפיצו אותנו ושנוכל לישון כמו בני אדם. בכל זאת, קץ המלחמות.

שעה אחרי שהלכנו לישון התברר שחלה טעות מצערת: אנשי החיזבאללה לא קיבלו את העיתונים הישראליים (תמיד יש בלגן עם האספקה בחגים), לא שמעו שתם עידן המלחמות ועכשיו הם מניחים מטענים על הצירים כאילו כלום. מה יכולנו לעשות? זינקנו אל התותחים, ירינו, נשארנו עוד שעה בשביל הכוננות וחזרנו לישון. אחרי שעה וחצי הסמל התורן העיר אותי, כי הגיע תורי לשמור.

מה קרה בשמירה ההיא, אני לא ממש יודע. אני זוכר שהיה חושך – הרבה חושך – השותף שלי לשמירה ניקר ואני אמרתי לעצמי שאני חייב להישאר ערני. לא פחדתי מהחיזבאללה, פחדתי מהסמל התורן שנהג לסייר בין העמדות ולהסגיר את הנרדמים לשלטונות. אז פקחתי את העיניים היטב, ואת השאר אני לא זוכר.

כשהתעוררתי היה אור יום מלא. השומר השני ואני היינו שרועים על רצפת עמדת השמירה בתנוחת גב אל גב.

"היי", שאלתי אותו, "אתה יודע מה השעה?".

"שש וחצי", הוא פיהק, "תגיד, לא היו צריכים להחליף אותנו בשש?".

קמתי והסתכלתי סביב. במוצב שרר שקט. יותר מדי שקט. שקט של יום הכיפורים.

אחרי כמה דקות הגיעו החיילים של המשמרת הבאה. "סליחה על האיחור, הסמל התורן לא העיר אותנו", הם הצטדקו, "למה לא אמרתם לו?".

"מי, אנחנו?", שאלנו כדי להרוויח זמן. בעמדות השמירה האחרות ניכרה תנועה ערה, כזו שרק עכשיו התעוררה. מרחוק זיהינו את הסמל התורן מתמתח לפיהוק רחב של בוקר. דוגית נוסעת, מפרשיה שניים, מלחיה נרדמו כולם ומזל שהחיזבאללונים לא גילו את זה.

26 שנה חלפו מאז. צה"ל יצא מלבנון, ומעזה, ונכנס ויצא ונכנס ויצא, הסכמי אוסלו קרסו, הטכנולוגיה דהרה קדימה, העולם הוא כבר לא אותו עולם. אבל לפעמים, כשאני נזכר בסיפור הזה, נדמה לי שמדינה נשלמה עדיין נרדמת בשמירה.

מי בחיה

צריך לסנגר על עם ישראל, ובמיוחד לפני יום הכיפורים. אבל לא פחות מזה צריך לעשות חשבון נפש. הנה סיפור שקרה לי ממש לפני כמה ימים.

בוקר אחד אני מתקרב עם המכונית למעבר חצייה, ועל שפת המדרכה יושב איש מבוגר על קלנועית ומחכה. הרכב שהגיע מולי עצר, גם אני, והאיש על הקלנועית הנהן בראשו בתודה והתחיל לחצות לאיטו את הכביש.

ואז, כשהאיש והקלנועית נמצאים בעיצומה של החצייה, אני קולט במראה רכב עוקף אותי משמאל ודוהר אל מעבר החצייה, ישירות לכיוון הקלנועית. כמו בהילוך איטי אני רואה את עיניו של האיש המבוגר נפקחות בחרדה. אין לו שום סיכוי מול הרכב שעוד רגע חולף משמאלי לקראת ריסוק בלתי נמנע של אדם, של משפחה, של אהבות וחלומות ושל חיים שלמים שעומדים להתפרק ברגע אחד של רשלנות חסרת מעצורים, תרתי משמע.

באותו שבריר שנייה יד ימין שלי נשלחת באגרוף אל הצופר, יד שמאל יוצאת מהחלון ומנופפת בהיסטריה לנהג העוקף. גם הרכב שמולי צופר. זה עניין של שבריר שנייה. מי יחיה, ומי ימות. מי בחרב, ומי בחיה. מי בקצו, ומי לא בקצו.

הרכב העוקף עוצר ממש לידי. אני מסתכל על הנהג. הוא בחור חרדי, חסידי. כיפת קטיפה, זקן, פאות מסולסלות, בדיוק הטיפוס שאתה מצפה ממנו לתודעה מפותחת של ונשמרתם, ואהבת לרעך, מידת חסידות. הוא שולח אליי חיוך מזלזל, מהסוג של החיוכים שאנחנו מעלים מדי פעם כשאנחנו רוצים להגיד את המשפט אולי הכי ישראלי שיש: "בסדר, מה קרה".

האיש והקלנועית חצו את הכביש, אנחנו המשכנו לנסוע. הלב שלי דפק בפראות. כמה שניות אחר כך עצרנו זה לצד זה. פתחתי את החלון. גם הוא.

"מה אתה עוקף על מעבר חצייה?", צרחתי עליו, "אתה מבין שכמעט הרגת עכשיו בן אדם?!".

"נראה לך שאני לא רואה?", הוא גיחך, נפנף אותי בתנועת יד ישראלית מצויה והפליג הלאה, בדרך לעוד חוויות מסעירות.

זה מה שקרה לי לפני כמה ימים, אבל האמת היא שזה קורה בכל יום. כל דקה. זה לא בגלל שהוא חרדי, ולא בגלל שהוא צעיר, ולא בגלל שיש לו אגו מפותח מדי. זה בגלל שהוא נוהג כמו ישראלי, כי כאלה אנחנו. התרגלנו שכשהרכב שלפנינו עוצר, או נוסע לאט מדי לטעמנו, אנחנו קודם כול עוקפים. התרגלנו לטוס על הכביש, לחתוך נתיבים, להתעסק עם הטלפון, לגנוב זכות קדימה, לעקוף על פס לבן.

אנחנו משליכים מאחורי גוינו את ההתנהגות האנושית הכי בסיסית של התחשבות באחרים. מצוות שאדם דש בעקביו. אנחנו יודעים שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, וממשיכים לדהור ולדחוק ולצפור ולצחוק. אנחנו נאנחים כשלפני תשעה באב קוראים את התוכחה של ישעיהו על "ידיכם דמים מלאו", אבל ממלאים את הארץ בדם, שכול ולבבות שבורים.

אני מכיר הרבה אנשים חביבים ומוסריים שעושים בכל יום דברים נפלאים, תורמים לחברה, נותנים מכספם לצדקה וגם מהנהנים בהבנה כשאני מתלונן באוזניהם על תרבות הנהיגה שלנו. ואז הם מתיישבים לילד ההגה וטסים, ועוקפים, וחותכים, ולא מבינים מה הבעיה עם זה. זו לא בעיה של אנשים מסוימים. זאת בעיה של כולנו. זאת תרבות. והיא אלימה. מאוד.

צריך לסנגר על עם ישראל ובמיוחד לפני יום הכיפורים, אני יודע. אבל יש דברים שחייבים לצעוק.

תעשו מצווה, תחשבו על זה כשאתם דופקים על החזה ב"על חטא שחטאנו".

גמר חתימה טובה.

לתגובות: [email protected]