וידויה של עיתונאית

כשהחלטתי להיות עיתונאית, הבטחתי לעצמי שאשתדל להיות אחרת. יום כיפור הוא זמן להתוודות על ההחמצות והטעויות שעשינו כלפיכם, הקוראים

עפרה לקס , ד' בתשרי תש"פ

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: איציק בירן

כשהחלטתי להיות עיתונאית, אי שם בשלהי שנות השירות הלאומי, הלכה אחריי כצל העמדה הלעגנית שאפשר להאמין רק לשלושה דברים שכתובים בעיתון: השם, התאריך והמחיר.

כל השאר, טענו רבים, ביניהם אנשים שהיו מנויים לעיתון במשך שנים, הוא שקר. זה לא הפריע להם לקרוא אותו מדי בוקר עם שתיית הקפה ולצייר את תמונת העולם שלהם בעזרת הצבעים והמכחול שהגישו להם כתבי השטח וכותבי המאמרים.

אבל אני לקחתי את המיתוס ללב. לכן, כשהגיע היום והתחלתי לכתוב בעיתון, היה לי ברור שתמיד אנסה לדייק בעובדות, שלא אוציא דברים מהקשרם ולא אתפוס מרואיין במילה (שלא נדע על כמה כותרות ויתרתי בגלל העקרונות האלה).

עיתון. בכל שבוע המקלדת והבמה הם של העיתונאים. אנחנו בוחרים נושאים, מנפים, חוקרים, מראיינים, מתמללים, מצליבים מידע, בודקים שוב, מפהקים, שוברים עוד קוביית שוקולד, כותבים, מתקנים ושולחים. במבט שטחי נראה שהעשייה שלנו היא חד כיוונית, מאיתנו אליכם. אבל זאת אשליה. האמת היא שאנחנו חושבים עליכם הרבה, האנשים שמחזיקים עכשיו את הדף וקצת מתלכלכים מהדיו. תוהים מה יסקרן אתכם, מה יאיר את עיניכם, מה יעזור לכם לצלוח את האתגר שנפל עליכם פתאום, או סתם יקל עליכם להבין טוב יותר את היומיום. אנחנו רוצים להזהיר אתכם מפני תופעות פסולות וקשות, וגם לחלוק איתכם תובנות על החיים.

לצעוק את הטעות מהמרפסת

לפעמים נראה שעיתונאים קצת מתנשאים. טוב, אולי לא רק נראה ואולי גם לא קצת. אבל האמת היא שבלי קהל קוראים, מאזינים או צופים לא היו לעיתונאים בשום מדיה קיום או הצדקה. כן, אתם המוקד של העבודה שלנו, הכול סביבכם. אנחנו מנסים לדייק את עבודתנו ולהיות אמינים והוגנים. הו, כמה שאנחנו מנסים. ועם כל זה, אנחנו רק בני אדם וגם אנחנו טועים לפעמים. בעיתון הזה, לפחות, אני יודעת שזה אף פעם לא קורה בכוונה.

תחשבו על זה רגע. עבודת העיתונאים היא ציבורית. בכל שבוע אני שולחת עבודה סמינריונית קטנה, רק שבמקום שצרור הדפים המהודקים שלי יהיה לעיניו של הפרופסור בלבד, עיניהם של עשרות אלפי אנשים, העיניים שלכם, בוחנות את התוצר שלי והטעויות נכתבות שחור על גבי עיתון. בכל פעם שאני עושה פדיחה זו פדיחה ציבורית, וכשאני מגלה שפישלתי, אפילו בקטנה, אני רוצה לעמוד על השרפרף במרפסת, לצעוק את הטעות ולהתנצל. אך מכיוון שלא כולכם שכנים שלי וגם ככה הקול שלי קצת צרוד, הנה אני כותבת אותו כאן, את וידוי העיתונאית המפורש שלי. וידוי שנמצא לי בראש כבר תקופה ארוכה, כי טעויות שבין עיתונאי לקהלו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את קוראיו.

אכלנו את הראש - בעיקר על פוליטיקה. להתאחד או להתפצל, מה הסיכויים עם ראש אחד ועם שני ראשים. ימינה ונעם, זהות ועוצמה. השנה זה קרה פעמיים. סליחה, אבל היינו מוכרחים.

בלבלנו עובדות - הפכנו הון עצמי של מרואיין ממיליארד למיליון, כתבנו שלמישהו יש שישה ילדים אבל יש לו רק חמישה, שיבשנו שם משפחה. כהן או כהאן. כן, זה משנה.

גזרנו - את המשפט האחרון מהכתבה ואתם לא ידעתם מה השורה התחתונה.

דיברנו דופי - טוב, את זה לא צריך להסביר. יש כאלה שטוענים שזו ההגדרה של המקצוע.

התעלמנו - מהצעות לכתבות, לספרים, לראיונות. המיילים האלה גלשו כל כך מהר לתחתית הערימה, ולא זכו אפילו לתגובה.

וביאסנו - את מי שפנה וקיווה וחיכה. ראו בסעיף הקודם.

זלזלנו - ביוזמות קטנות, שלא ידענו שיגדלו וישפיעו. ביטלנו אותן במחי יד, ורק כשעיתונים אחרים כתבו עליהן, הבנו שהייתה כאן החמצה.

חיפפנו - בעדכון התאריך או בציון מספר הגיליון, ואתם חשבתם שאתם קוראים את החדשות של השבוע שעבר. מקווה שלא זרקתם לפח.

טעינו - הערכנו לא נכון אנשים. חשבנו שהם טובים משהיו, או להפך. העברנו לכם תמונה לא נכונה.

יפייפנו – את המציאות, קישטנו קצת בוורוד כדי שהיא לא תיראה לכם כזאת מדכאת.

כתבנו מילים לועזיות - יס, לפעמים זה מאסט, במיוחד במקרים פרטיקולריים שבהם מילה אוניברסלית מתאימה קונספטואלית. סורי.

לא פירגנו - קראנו ספרים וצפינו בסרטים ובמופעים כשאנחנו יודעים שהם פרי של עמל רב. אבל אנחנו מחויבים לכתוב את האמת, לכן גם העברנו ביקורת צובטת.

מיקדנו מבט - התבצבצנו בשלולית המגזרית המקומית ולא הרמנו מבט לעסוק בסוגיות של עם ישראל כולו.

נדרנו - אלף פעמים לעצמנו לעזוב את המקצוע, אחרי לילות רצופים של עבודה או אחרי תגובות מבאסות, אבל הנה אנחנו כאן. תחשבו עלינו בכל נדרי.

סיננו - הרבה כאבי לב ובעיות שלכם, וגם סיפורים מעניינים. כל אלה לא התאימו לשפת התקשורת שבה העיתון נכתב. לא בכל פרשייה מקומית אנחנו יכולים לעסוק, גם לא בכל אדם שייסד יישוב, למרות שכולם חשובים לנו. באמת.

עיתונאים - יש שיאמרו שהמילה הזאת בעצמה היא אשמה לא קטנה.

פחדנו – מהדד-ליין, לכן לא שייפנו את הניסוח, ואתם קיבלתם כתבה חצי קלאץ'.

צדקנו - הצבענו על ביצה גדולה שצריך לייבש, על יתושים שמסתובבים ועוקצים, הזהרנו מפני מציאות קשה. זה כואב ולא נעים, אבל גם בשביל זה אנחנו כאן.

קיטרנו - על המצב. ביאסנו אתכם במקום לשפר קצת את מצב הרוח. גם אנחנו לפעמים שוקעים.

ריחמנו – על מרואיין וטשטשנו קצת את הקוצים שלו. לפעמים יותר מדי.

שעממנו - אנחנו מותחים את ראשנו לכל כיוון אפשרי כדי להביא לכם מרואיינים מרתקים, אבל לפעמים אנחנו נכשלים. נו שוין, לפחות עזרנו לכם להירדם.

תסלחו לנו - הכול מתוך רצון להגדיל את הטוב ולבער את הרע, הכול מתוך אהבה.

זהו, עכשיו הלב נקי יותר ומוכן לכתוב ולחתום על כתבות ומאמרים בשנה החדשה. ומה הווידוי המקצועי שלכם?

לתגובות: ofralax@gmail.com