לא חכמים בלילה

סדרת הדוקו 'תוצאות האמת' מתארת 3 לילות דרמטיים בתולדות הבחירות בישראל. מתברר שכשעושים אותו הדבר שוב ושוב, מקבלים תוצאות דומות

אבי סגל , ד' בתשרי תש"פ

אבי סגל
אבי סגל
צילום: עצמי

מה שמאלנים אוהבים יותר מאשר לנצח בבחירות? התשובה היא, כמובן, להפסיד בבחירות. בהפסדים הם פורחים. הפסד מאפשר להם לחזור לבסיס, לתחביבים ישנים ומוכרים כמו חמיצות, התחשבנות וגירוד פצעים. קחו למשל את 'תוצאות האמת', הסדרה של תאגיד 'כאן' על שלושה לילות דרמטיים בתולדות הבחירות בישראל. הסדרה נראית לעיתים כמו שיח שמאלני פנימי על ניצחונות לרגע שהפכו לתבוסות. כמעט כל המרואיינים בסדרה מגיעים משמאל, וקשה להפריז בתחושת העליצות וההנאה הבוקעת מהם בבואם לתאר את גודל המבוכה וההשפלה. למותר לציין שגם הצופה הימני הממוצע ייהנה מכל רגע.

'תוצאות האמת' עוקבת אחר אירועי לילות המדגמים בשלוש מערכות בחירות בעלות מכנה משותף: בכולן הלכנו לישון לקול מצהלות השמאל וקמנו עם ממשלה בראשות הימין. ב-1981 וב-1996 היה זה שמעון פרס שהוביל בתוצאות המדגמים אבל הפסיד לבגין ולנתניהו, בהתאמה; וב-2009 זכתה קדימה של ציפי לבני ליתרון במנדטים, אך שוב היה זה נתניהו שצחק אחרון ושלח את מפלגתה של לבני לאופוזיציה עד שנמכרה לגריטה.

הסדרה שודרה ב'כאן' כמעין קדימון לקראת ליל הבחירות האחרון, בדומה לסרטים התיעודיים על האירוויזיון שנועדו לקדם את התחרות עצמה. גם הפעם, כבעבר, נעשה שימוש נרחב באוצר הארכיון של רשות השידור המנוחה, וגם הפעם התוצאה מעניינת אבל שטוחה כמו סרט של ערוץ הבידור. פרקי הסדרה, שעדיין נמצאים באתר 'כאן' וביוטיוב, עשויים לספק מידע לדור הצעיר שלא ידע את חנוך סמית, אבל את תובנות העומק והלקחים לעתיד יצטרך הצופה להפיק בעצמו. כשירות לציבור, הנה כמה הערות פוליטיות ותקשורתיות משלי:

1. בבחירות 1981 עדיין לא דובר על מאבק בין גושים, ויתרון של מנדט או שניים למערך במדגם הספיק כדי להכתיר אותו זמנית כמנצח. אבל גם בליל הבחירות ההוא, כפי שמתואר בסדרה, הליכוד כבר דאג לבלוק חוסם עם המפד"ל והחרדים. למערך לא היה שום סיכוי גם אם היה ממשיך להוביל במנדטים. מאז ועד ימינו אלה התקשורת לא הפיקה לקחים ועדיין ממשיכה לנפח את סיכויי הקמתן של ממשלות שמאל בלי שום בסיס חשבוני סביר. כך היה עם לבני ב-2009, וכך גם השנה עם גנץ.

2. בכל המדגמים הצמודים ביקשו הסוקרים להיות זהירים, ביודעם שההפרש בין המפלגות זניח ומהווה למעשה סטיית תקן. אלא שבאולפן דרשו מהם לקבוע הכרעה ולא להכריז על תיקו, ובפועל הם לא תמיד עמדו מול צורכי המדיום הבידורי ותאוות הרייטינג. כמה מקצועי, כמה מדעי.

3. משהו שהבחנתי בו בסרטים תיעודיים אחרים וחוזר על עצמו גם בסדרה הזאת: מסתבר שבימי אוסלו לא היו פיגועים. כך לפחות מתוארת ההיסטוריה בפרק על בחירות 1996. אצל פרס דווקא היו, וכשנתניהו נבחר פרצו אירועי מנהרות הכותל. רבין? מה פתאום. היה הסכם אוסלו, היו אנשים שראו בו בגידה, ואז ראש הממשלה נרצח. גל פיגועים? סליחה, זה חילול הקודש.

4. באותו פרק, בתוך הכרוניקה היבשה של ליל הבחירות, ראוי לציין שני רגעים נוגעים ללב: באחד מתאר יוסי ביילין את מאבקו של שמעון פרס בתוגת ההפסד, ובשני מבכה לימור לבנת את חציית הקווים הפוליטית של חברתה למפלגה ציפי לבני. שני המרואיינים מגלים רגשנות על סף דמעות, הופעה אנושית ונטולת ציניות של שניים מהפוליטיקאים היותר משופשפים בזירה.

5. "אם הגברת מינה צמח הייתה פחות שמרנית ויותר מתירנית, היא הייתה אומרת לך הערב שהרוב של שמעון פרס על ביבי נתניהו גדול מכפי שמסתמן כרגע". הדובר: אמנון אברמוביץ', זחוח ופסקני וחסר מושג כתמיד, בליל בחירות 96'. אברמוביץ' עדיין משמש פרשן פוליטי בכיר בערוץ מרכזי. להם מותר.