איפה הילד?

כבר 25 שנים שמשפחת סגל ממודיעין עילית מהווה כתובת למשפחות שילדיהן הלכו לאיבוד. הגמ"ח הקטן הפך לרשת שמשתפת פעולה עם המשטרה וזק"א

יוני רוטנברג , ד' בתשרי תש"פ

ילדים אבודים
ילדים אבודים
איור: אהרון פרידמן

ליל הסדר, 25 שנים אחורה, ומודיעין עילית היא מושבה קטנה בת 50 משפחות. אחת המשפחות החדשות והנרגשות הזמינה בהתלהבות בני משפחה להתארח בחג, להראות האחים והדודים את יופייה של המושבה. שולחן הסדר כבר היה ערוך, בעל הבית כבר עמד להכריז "קדש", אבל אז נשמעה קריאה - בתחילה מתונה, אך אט אט נעשתה מבוהלת. “מישהו ראה את הקטן שלנו?”, שאלה האם המתארחת, וכולם יצאו לחפש בחדרים ובחצר. משלא מצאו, יצאו לרחוב לחפש. במודיעין עילית הקטנטנה דאז השמועה התפשטה בתוך רגעים, וברוח החג – לא פסחה על אף בית. השכנים יצאו לחפש, הפכו כל אבן, ולאחר חיפושים של כמה שעות חזרו לשולחנם כדי לקיים את מצוות החג. רק שתי המשפחות, המארחת והמתארחת, לא יכלו לחזור לשמחת החג, שנהפך להן לאבל. הדאגה הייתה גדולה, אבל למרבה השמחה היה לה גם סוף טוב.

"מאוחר בלילה הגיע לבית המשפחה אחד התושבים עם הילד", מספר שמואל סגל, מוותיקי מודיעין עילית, “הוא סיפר לנו שב’שפוך חמתך’ הוא הלך לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, וגילה פתאום אליהו הנביא קטן ישן על המפתן. בגלל שידע על החיפושים ועל הילד שאבד הוא בא איתו מיד אלינו, והכול בא על מקומו בשלום. מאז אותו מקרה, לקחנו על עצמנו להיות מוקד לילדים אבודים, וברוך ה’ כבר 25 שנים אנחנו עושים את זה".

האירוע המפחיד של אותו ליל סדר הוליד את מפעל החסד של משפחת סגל. גמ"ח ילדים אבודים של המשפחה, שמופיע ברשימת הגמ"חים של מודיעין עילית לצד גמ"ח המוצצים וההלוואות, נראה קצת משונה במבט ראשון אך מתגלה כחסד גדול ונצרך בעיר. “בכל שבת אנחנו מטפלים לפחות בארבעה או חמישה מקרים, וגם באמצע השבוע יש ילדים שהולכים לאיבוד", מספר סגל. “אם מדובר בילד שנמצא, אנחנו קודם כול מרגיעים אותו ונותנים לו את כל הצרכים עם הרבה חום ואהבה. בדרך כלל נותנים משהו לאכול, משחקים איתו ועוזרים לו להעביר את הזמן ברוגע עד שההורים יבואו. לפעמים הילדים מבוהלים ובוכים, ולפעמים הם רגועים ומשלימים עם המצב".

הגמ"ח מהווה כתובת גם למוצאים וגם למחפשים. רבים מהמקרים נפתרים בכך שהורי הילד האובד פונים לגמ"ח, שכבר מחזיק אצלו את הילד או יודע היכן הוא נמצא. לעיתים הגמ"ח משמש גם כעין חמ"ל, והוא עומד בקשר עם המשטרה ועם זק"א כדי לאתר את הילד ולהשיב אותו להוריו. “הרבה פעמים מדובר במשפחה שבאה להתארח בעיר, והילד לא מכיר את הדרכים ונאבד בדרך. אבל זה יכול להיות גם תינוקות בעגלה. היה לנו מקרה עם ילד בן שמונה חודשים, שאי הבנה בין ההורים גרמה לכך שהוא נשאר בעגלה בתוך חנות. כך שטווח הגילים מאוד משתנה".

גם הדור הבא שותף

עם התפתחותה והתרחבותה של מודיעין עילית, משפחת סגל כבר לא הייתה יכולה להישאר המוקד היחיד, בגלל המרחק הרב משכונות אחרות. כך הפך הגמ"ח הקטן של סגל לרשת, שמכסה את כל השכונות במודיעין עילית. “יש לנו שמונה משפחות שמפוזרות בשכונות השונות של העיר", מספר סגל, “עוד משפחה במושב מתתיהו הסמוך ומשפחה בחשמונאים. כולם מקושרים זה לזה, ואצלנו המרכז שמנהל את הכול".

אובדן של ילד הוא לא אירוע נעים להורים. סגל מתאר כיצד חלק מההורים באים לקחת את הילד מתוך מבוכה, ומרבים להסביר איך אירע להם דבר כזה. הוא מצידו משתדל לגלות הבנה ואמפתיה, ולא לעורר תחושות אשם ואי נעימות. אבל פעם אחת, הוא מספר, הפתיע אותו אביו של הילד האובד עם תגובה לא צפויה בכלל.

"זוג הורים חזרו עם הילדים באוטובוס מירושלים, ירדו בתחנה בשעת לילה ונכנסו הביתה", הוא נזכר בסיפור שאירע לפני כמה שנים. “ברגע של חוסר תשומת לב, הילד הקטן נשאר באוטובוס. כנראה כל אחד מהם חשב שהשני מטפל בו, והם התארגנו בבית והלכו לישון. נהג האוטובוס כבר הספיק לסיים את הקו, וחזר לחניון האוטובוסים שהיה אז בלוד. כשהוא בא לצאת מהאוטובוס, גילה פתאום ילד ישן על אחד הספסלים. הנהג מאוד נבהל, וגם הרגיש קצת אשמה שלא סרק את האוטובוס בסוף הקו. הוא טלפן לממונים עליו, והם הפנו אותו אליי. אמרתי לו שיסתכל אם יש איזה סימן מזהה על הילד. הוא ראה שיש שם על הכיפה, וכך זיהיתי את המשפחה. אמרתי לו שייסע לכאן, ובינתיים אני אלך אל המשפחה".

"דפקתי בדלת של אותה משפחה", ממשיך ומספר סגל. “הם כבר ישנו. האבא התעורר ופתח לי. אמרתי לו שהבן שלו אבד, והוא הסתכל עליי בצורה מוזרה: ‘על מה אתה מדבר? כולם פה’. כשהתעקשתי הוא כעס עליי ודרש שאלך. הוא כל כך היה בטוח בעצמו, שאפילו לא הלך לבדוק. אמרתי לעצמי שאלך, ואחזור עם הילד. ובאמת, כשהאוטובוס הגיע וחזרתי עם הילד, האבא היה פשוט המום והתנצל בלי סוף על מה שהיה".

כל עניין ניהול הגמ"ח, על ההשקעה בזמן ועל המשאבים שכרוכים בו, לא נתפס בעיני סגל כמשהו מיוחד. הוא לא מדבר על תחושת שליחות או מפעל חיים, אלא בפשטות הגדולה ביותר. “זה חלק מהמציאות של המשפחה שלנו, אנחנו כבר לא זוכרים איך זה אחרת". ובאמת, כל בני הבית מעורבים בתפעול הגמ"ח. כששמואל לא יכול, אשתו נוטלת את המושכות של יצירת הקשר ואיתור ההורים, והילדים דואגים לשחק עם הילדים האבודים ולהאכיל אותם. עד כדי כך, שאפילו ילדיו הנשואים של סגל, אלו שגרים במודיעין עילית ואלו שמחוצה לה, נטלו על עצמם גם הם את המשימה של השבת ילדים לחיק הוריהם.

גמ"חים כדוגמת זה של סגל קיימים כמעט בכל עיר חרדית או ריכוז חרדי. אורחים ומבקרים מניחים כמובן מאליו ששירות כזה קיים במקום שבו הם מתארחים, והם עשויים להיעזר בו בהיותם קבוצת סיכון. זה מפעל מובנה ומסודר של חסד, שמעניק משען להורים ברגעים המבעיתים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.