בשבע מהדורה דיגיטלית

נבואת השקר של הירוקים

חיתוך בשריפת דלקי מאובנים ומלחמת חורמה בפלסטיק – אלו הדגלים שמניפה התנועה הסביבתית. אלא שספק אם אלו אכן הנקודות החשובות. דעה

זיו מאור , ד' בתשרי תש"פ

הפעילה הסביבתית בת ה-16 גרטה טונברג
הפעילה הסביבתית בת ה-16 גרטה טונברג
צילום: רויטרס

מבעד לעננת הבחירות הסמיכה אפשר היה בקושי לשמוע את דבריה המרטיטים של גרטה ת'ונברג, הסביבתנית הצעירה שהטיחה בנו – המבוגרים – האשמות על כך שאנחנו מזניחים את עתידה. בדבר אחד גרטה צודקת: ההחלטות הסביבתיות שאנחנו מקבלים היום ישפיעו על עתיד ילדינו. אבל פרט לנקודה הזאת, הטיעונים שהיא משמיעה בעייתיים ביותר.

התנועה הסביבתית הבינלאומית מניפה היום שני דגלים עיקריים: האחד – ההתחממות הגלובלית הנגרמת בשל העמסת גזי חממה על האטמוספירה. אם האנושות לא תצמצם את הפקת גזי החממה צפויה הטמפרטורה הממוצע לעלות ביותר מ-1.5 מעלות צלזיוס עד לשנת 2050. עד כאן קונצנזוס בקרב חוקרי סביבה, מכאן ואילך שוררת מחלוקת. מאחורי המסרים הנוקבים של ת'ונברג עומדים מדענים המשתייכים לאסכולה האלרמיסטית במדעי האקלים. לשיטתם, עלייה של 1.5 מעלות מספיקה כדי להפוך את החיים על כדור הארץ לבלתי נסבלים. הפתרון היחיד הוא חיתוך דרסטי בשריפת דלקי מאובנים. זה חייב להיעשות, לשיטתם, גם במחיר עלייה דרסטית במחירי האנרגיה על חשבונם של העניים ביותר, וגם במחיר נסיגה ברמת החיים ובקדמה.

מול האלרמיסטים ניצבים מדעני סביבה מתונים, הסוברים כי עלייה של 1.5 מעלות, ואף יותר מכך, רחוקה מלהיות תרחיש אימים. ביורן לומבורג, אקלימאי שבדי, הצביע לדוגמה על כך שבין השנים 1900 ל-2000 עלו פני הים בכ-30 סנטימטרים – גובה דומה לתרחישי האימים של האלרמיסטים. אבל, מאבחן לומבורג, אם נבקש מהיסטוריונים להכין רשימה של 500 האירועים הנוראיים ביותר במאה ה-20, קרוב לוודאי שהעלייה בפני הים לא תיכלל בה.

הדגל השני שמניפים הסביבתנים הוא מלחמת חורמה בפלסטיק. המיתוס על אי פלסטיק בגודל של טקסס אשר צף לו בצפון האוקיינוס השקט, ממשיך לככב בחומרי תעמולה, למרות שהוכח שמדובר במיתוס. הסביבתנים מנסים להנדס את צריכת הפלסטיק שלנו באמצעות חוקים – כמו חוק השקיות – שבעיקר מקשים על חייהם של העניים ביותר. אבל במציאות הפלסטיק לא מזיק לסביבה. נכון, פלסטיק לא מתכלה. זו בדיוק הסיבה שהוא לא מזיק. הטמנתו במזבלות לא מזהמת את מי התהום כמו מיני פסולת רבים אחרים. ואין מצוקת מקום במטמנות: מחקר מ-1988 הראה שכל הפסולת שתייצר ארצות הברית במשך 300 שנה, בתרחישים הדמוגרפיים הנדיבים ביותר, לא תספיק כדי למלא את מכתש רמון הקטן שלנו. את זיהום האוקיינוסים בפלסטיק המערב לעולם לא יצליח לפתור באמצעות מיסים חינוכיים, משום שהזיהומים הללו מגיעים ממדינות מתפתחות כמו סין והודו, שאזרחיהן עסוקים בלשרוד. הן לא יכולות להרשות לעצמן מותרות כמו דאגה לדור העתיד.

אל מול שני הדגלים הללו, בוהק הטיפול של מדינת ישראל בנושא המים. התפלה, טפטפות וטיהור שפכים הם תוצאות של צורך אמיתי שקיים כאן, צורך שהעלה את מחירם של המים באופן שהצדיק השקעת הון בפתרונות יצירתיים – פתרונות שמכירתם למקומות אחרים מעשירה את הכלכלה הישראלית. זה היה טיפול בצורך שקיים היום, לא בעתיד.

מי שרוצה לצמצם את שריפת גזי החממה וצריכת הפלסטיק הוא בעל כוונות טובות, אבל הוא טועה: לא נכון להחליט בשביל דורות העתיד שהבעיות הסביבתיות שיעסיקו אותם יהיו ההתחממות או זיהום פלסטיק. מדינות שאימצו מודלים ירוקים בגרסתם הטהרנית מתמודדות עם פיגור טכנולוגי וכלכלי: גרמניה החליטה לעבור לאנרגיה מתחדשת. מחיר החשמל שם זינק ב-50 אחוזים והיא נתונה להפסקות חשמל תכופות.

כשילדינו ונכדינו ינסו להתמודד עם הבעיות הסביבתיות שבאמת יזיקו להם – כמו שאנחנו התמודדנו כאן עם המחסור במים – הפיגור שכופים עלינו הסביבתנים בוודאי יהיה בעוכריהם.