בשבע מהדורה דיגיטלית

לקראתי מצאתיך

אם יהיו כל הימים דיו, אין אני יכול לכתוב עלה אחד מאלף אלפים שאפרע בו חובי לא-ל הרועה אותי אבל ליפטר מן החוב בלא כלום אי אפשר לי

הרב חיים סבתו , ד' בתשרי תש"פ | עודכן: 19:04

לקראתי מצאתיך
לקראתי מצאתיך
צילום: ידיעות ספרים

ליל יום הכיפורים. ילד כבן שש או כבן שבע הייתי. בית הכנסת שער השמיים במעברת האסבסטונים בבית מזמיל בירושלים מלא אדם היה.

לא היה מי שגר במעברה ולא בא. עמדו צפופים, ובתענית היו, וכולם לבושים לבנים ועטופים לבנים שלא לערבב את מידת החסד. בית הכנסת דמם. רחש לא נשמע. כל אחד עטוף בטליתו היה, ופניו כבושים במחזור. נמלאתי התרגשות עד שגופי רעד. סבא קם ממקומו, עיטף עצמו בטלית לבנה, בצעדים מדודים הלך לתיבה, הרהר כמה רגעים, החזיר פניו לקהל והביט בהם בעיניים שחורות חודרות לב. פתע פתח בדמע: "לך א-לי תשוקתי בך חשקי ואהבתי".

הניגון מלא ערגה היה, והמילים חוצבות לבבות ועיניי דמעו מהתרגשות. וסבא ממשיך: "לך עיניי ורעיוניי, וצורתי ותבניתי, לך רוחי, לך כוחי, ומבטחי ותקוותי". ואני תמה, מי הוא הפייט המשתוקק כך לבוראו, עיניי דומעות מאהבה וכמעט נפשי יוצאה. וסבא מנעים בסליחות. וניגוני סליחות צער יש בהם, מצער השכינה ומצער הגלות ומצער החטא, אבל ייאוש אין בהם. יורדים למעמקי הלב, ועולים להרהורי תשובה, עד שחוזרים ומנצנצים בזיק של תקווה. ומרכינים הקהל ראשם לווידוי, ומכים באגרופם: אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, ונזכרים בעוונותיהם בלב נשבר. והכול בוכים, אלו בוכים על הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים, בוכים עמם.

ואף מן העזרה נשמע קול בכייה. זו עומדת בזווית זו ונאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת. זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, מתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אימותיהן בוכות. ותינוקות בוכים, שהגיע זמנם לאכול ואין משגיחים בהם. ננערים כולם וקוראים כאיש אחד בלב אחד: אֵ-ל רַחוּם וחַנוּן, ואחר הסליחות שרים בנעימה של פיוס, כמי שמובטחים בחנינה: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם. לב מי לא יימס ביום הזה.

הספק נפתר

נער הייתי. שואל את סבא חקירות באמונה, והוא משיב לי במעשה שהיה. וכך סיפר:

כל זמן הטיסה באווירון מפריז ישב מנחם רפאל ספורטה, שכינה עצמו מקס ספורט, מכונס בתוך עצמו. חבריו שוחחו ביניהם בקול וצחקו, והוא התעטף בשתיקה גדולה. פניו מתוחות, עיניו עצומות והוא מהרהר. כשהגיעו לארץ ביקש שיוליכו אותו לכותל המערבי. רחבת שער יפו הייתה כמעט ריקה. נער ערבי אחד עמד שם עם עגלה ירוקה ועליה כעכים עם שומשום, ביצים קשות ושקית נייר עם זעתר. עוד היה שם זקן כפוף ממשא מיחם נחושת ממורקה, ובידו ספלונים לקפה. ואז בא לרחבה זקן אחד עטוף בטלית ועטור בתפילין. הבין המדריך שפניו של אותו זקן אל הכותל המערבי להתפלל עם הנץ החמה וביקש שייקח את מקס עמו שלא יטעה בדרכו. הזקן לא השיב. פיו היה ממלמל ברכות השחר. אחז בחוזקה בידו של מקס, נענע לו בראשו והלך עמו.

אווירה של ירושלים צונן היה וטהור. מגדל דוד עמד מימין זקוף כניצב, וחומת העיר מקיפה אותו. הזקן היה עטוף בטלית לבנה, והשחר בקע באור חיוור. הזקן מהלך ומתחנן מתחטא כבן שמתחטא לפני אביו, ורגשות לבבו ממלאות כל מילה: שהחזרת בי נשמתי רבה אמונתך... המחזיר נשמות לפגרים מתים... פוקח עיוורים... זוקף כפופים... והערב נא את דברי תורתך בפינו... המלמד תורה לעמו ישראל.

מקס מביט בזקן וכל גופו רועד. מה זה היה לו? מרגיש הוא שכבר שמע זאת פעם, אותו זקן, ואותו קול ואותה תחינת לב. עיניו מלאו דמעות.

לימים אמר: הרבה שאלות טורדות היו לי, אלא שבכל ברכה וברכה שהתחנן הזקן בדרך לכותל המערבי נפתר לי ספק אחד, עד שבירך הזקן על התורה באהבה והרגשתי שאין לי עוד מה אשאל.

בלי מחיצות

חייל הייתי. יום הכיפורים תשל"ד. תפילת מנחה בבית הכנסת בבית מזמיל. עטופי טליתות, יגעי תענית, מפייטים עקידה קודם קריאת התורה: שיחו לאמי כי ששונה פנה / הבן אשר ילדה לתשעים שנה / היה לאש ולמאכולת מנה / אנה אבקש לה מנחם אנה / צר לי לאם תבכה ותתייפח.

צפירות חדות עולות ויורדות. הלב נחרד. המתפללים מביטים איש ברעהו בדאגה. הלב נצבט מן הפיוט. מליבה של שרה. ששונה פנה. הצפירות ממשיכות לאיים. יצאתי החוצה, ממהר לחטיבת הטנקים בפאתי גולן. עטופי טלית בבגדי לבן עלו לטנקים, מוסרי נפש להציל עמם. שם ידעתי תפילה בכוונה מה היא. תפילה טהורה שאין בה חציצה כחוט השערה בין הלב לבורא. ביום שני במארב במחצבה של נפאח. כל הטנקים סביבנו נפגעו. נשארנו לבד. והמט"ק צועק: תותחן, אש, סבתו אש! יורים עלינו, ואני רואה את הטנק הסורי מולי מכונן תותח. מי יוציא פגז ראשון? אני מאמץ את כל כוחי לכוון, ואז המט"ק צועק: סבתו, תתפלל! ואני משיב, תתפלל אתה! והוא אומר, אבל אני לא יודע להתפלל! נצעק יחד, אמרתי, אנא ה' הושיעה נא! אז ידעתי סודה של תפילה טהורה בהתעטף הנפש.

וכשנפגע הטנק וקפצנו ממנו, רצים בין כדורים שרודפים אותנו, שאל אותי רוני נהג הטנק: "חיים, מה אתה מרגיש?", וצעקנו שנינו כאחד: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". אז ידעתי סודה של קרבת אלוקים. אז ידעתי מה היא תפילה ומה הוא יום הכיפורים שלי.

ביום שני י"ב בתשרי תשל"ד לחמתי בטנק ברמת הגולן עם חבריי לבלום את ההתקפה הפתאומית הגדולה של סוריה ושל מצרים. לחמנו להגן על עמנו ועל ערי אלוקינו. המערכה קשה הייתה עד מאוד. החטיבה איבדה לוחמים רבים. כחוט השערה הבדיל בין ניצחון לתבוסה. אותו יום בשעה עשר בבוקר נפגעו טנקים רבים סביבי ועלו בלהבות, ובתוכם חברים אוהבים מן הישיבה ומן הצבא. לחמנו בכל ליבנו. נשארנו טנק בודד. טנקים סוריים כיוונו עלינו. חיינו עמדו מנגד. אותה שעה חשתי שחיי מקבלים משמעות אחרת. רבות מן המחיצות והחציצות שערמו הזמן והבליו ביני לבין בוראי הוסרו. וארבעה דברים למדתי אותה שעה. למדתי להבחין מה בין עיקר בחיים לבין טפל, למדתי לייקר שעה של חיים, למדתי לקרוא מתוך ליבי לשומע צעקה ולמדתי כוחם וזכותם של אחינו בני ישראל מוסרי נפש על עמם.

חוב עולמים

וכך כותב הראי"ה קוק זצ"ל: "לפעמים מזדהר זוהר התפילה בנשמה... ואז מכיר האדם... את הזרמים הגדולים של שפעי החיים כולם, ומתוכם יבוא להכיר את העושר הגדול אשר לחיי הרוח, את עוז גבורתם ועומק גודל מציאותם, וייפתחו לו שערי יראת הרוממות".

אם יהיו כל הימים דיו, וכל הקנים קולמוסים, אין אני יכול לכתוב עלה אחד מאלף אלפי אלפים שאפרע בו חובי לא-ל הרועה אותי מעודי, אבל ליפטר מן החוב בלא כלום אי אפשר לי, לפיכך אמרתי אשיחה לי כמה פרקי אמונה ואיבנה אני, ואולי גם כמה קוראים, מהם. לא חוקר אני, ולא הוגה דעות אני, לא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. מעט ממה שקראתי וממה ששמעתי וממה שמרגיש לבבי, אותו כתבתי לפניכם.

ותקוים בנו תפילת המשורר, האהוב לאלוקיו, במקראיו: דרכיך ה' הודיעני, אורחותיך למדני, הדריכני באמיתך ולמדני, כי אתה אלוקי ישעי, אותך קיוויתי כל היום.

ספרו החדש של חיים סבתו 'לקראתי מצאתיך' רואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)