בשבע מהדורה דיגיטלית

התנצלות - סיפור לילדים

בדרך למכולת של אברהם ספרתי שוב ושוב את המטבעות שבידי. קיוויתי שיש מספיק. כל כך רציתי לקנות מתנת פיוס לנעמי.

עדי דוד , ד' בתשרי תש"פ

כשעוזרים ותומכים באחרים גם אנחנו מרוויחים מזה
כשעוזרים ותומכים באחרים גם אנחנו מרוויחים מזה
איור: עדי דוד

תכננתי בדיוק מה אני עומדת לקנות, וידעתי שכשהיא תראה שאני באה בידיים מלאות ותדע כמה אכפת לי ממנה, היא תבין ותסלח מיד. הבעיה היא הכסף. בשנה שעברה הייתי עושה בייביסיטר קבוע אצל שטרן, אבל מאז שהם עברו דירה הארנק שלי רק מתרוקן וכלום לא נכנס.

כשהגעתי לחנות, ניגשתי הישר למדף הנכון. תווית המחיר הרגיעה אותי. יש לי סכום מדויק. כדי לא לבזבז רגע הלכתי מיד לקופה, ולשמחתי לא היה אף אחד בתור ואברהם חייך לקראתי. כבר הוצאתי את הארנק כשהאישה עם העגלה הגיעה מאחוריי והתחילה לצעוק עליי. "את לא מתביישת לעקוף כך בתור?! להידחף לפני אישה מבוגרת!?". היא המשיכה, מאדימה כולה, מרימה את הקול, ככה, לפני אברהם המוכר ולאוזני הקונים האחרים, לצעוק עליי.

ידעתי שלא עקפתי. גם אם כשמיהרתי חלפתי על פניה, הרי שלא התכוונתי. אברהם ראה. יכולתי לערב אותו, להוכיח אותה על זה שהיא צועקת סתם ושהיא עצמה זו שעוקפת. אבל רגע לפני שעניתי לה כפי שמגיע לה, נזכרתי. נזכרתי למה אני כאן. נזכרתי בריב עם נעמי. איך שלפני שבוע היא כעסה עליי ואני צעקתי עליה בחזרה. רק אחרי זה גיליתי שהיא הייתה פגועה עוד לפני כן. שכשהיא באה מלאת טענות עליי ועל החברות שלנו, בכלל לא הבנתי ולא ידעתי, ובמקום לנחם אותה רק הרסתי.

לכן תוך כדי הצעקות, ולמרות שלי היה רק פריט אחד ולה עגלה מלאה, התנצלתי. לא היה מגיע לה שאתנצל. לא עשיתי לה כל רע, אבל אם האישה הזרה הזאת התחילה כך סתם לצעוק עליי, כנראה שמשהו כואב לה ושהיא נפגעה. אולי גם לי היה חלק בפגיעה הזאת, אז ביקשתי סליחה. היא כל כך הופתעה, עד שעצרה באמצע שטף הצעקות. לרגע הביטה בי, ואז באברהם. ניצלתי את רגע השקט ומיד הוספתי: "סליחה. באמת. לא התכוונתי לפגוע, הנה, אברהם, תוכל לערוך לה חשבון לפניי".

הבכי שלה היה כל כך פתאומי שראיתי שגם אברהם נבוך. בין דמעה להתייפחות, ותוך כדי שהיא מעבירה את המוצרים בקופה היא ייבבה לכיווני: "השארתי אותם לבד בבית. הקטן ישן, אבל ידעתי שאם הוא יתעורר הם לא יצליחו להסתדר איתו. לא הייתי יוצאת מהבית אם לא הייתי חייבת, אין לי מתי לקנות לכבוד השבת והחג, וממש ניסיתי למהר. אבל עד שמוצאים פה חנייה, והכביש כל כך פקוק והרגע הגדול התקשר ואמר שהתינוק התעורר, אז הפסקתי את הקניות באמצע...".

איזה מזל שלא צעקתי עליה בחזרה. כששאלתי אם תרצה שאעזור לה עם הקניות, הבכי שלה רק התחזק, וככה, מול עיניו של אברהם ליד הקופות, היא חיבקה אותי. ארזנו יחד את המוצרים לשקיות וליוויתי אותה אל האוטו. אחרי שעזרתי לה להעמיס, נזכרתי שארזנו בשקיות גם עוף, גבינות וירקות. אם היא תרוץ אל ילדיה והמוצרים יישארו ברכב - הם עלולים להתקלקל. כך קרה שנסענו יחד. מתברר שהיא גרה די קרוב לבית שלי. היא רצה אל הילדים עם שקית קניות בכל יד, ואני עליתי אל הדירה שלהם עם היתר.

כשהגעתי לבית מצאתי אותה מחבקת ומנחמת שלושה קטנטנים ששרידי הבכי עוד הפריעו להם לנשום בצורה רגועה. היא הסתכלה בי במבט שיש בו התנצלות והוקרת תודה ואמרה: "אני בדרך כלל לא עוזבת אותם לבד, אבל כל כך קשה למצוא בייביסיטר טובה בימינו...".