בשבע מהדורה דיגיטלית

משפטנים בשירות הפוליטיקה

ההליכים המשפטיים נגד נתניהו מדיפים לכל אורכם צחנה של פוליטיזציה.

עמנואל שילה , ד' בתשרי תש"פ | עודכן: 13:51

ראוי לתמיכת המחנה הלאומי. ראש הממשלה בנימין נתניהו
ראוי לתמיכת המחנה הלאומי. ראש הממשלה בנימין נתניהו
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

"אני חוששת שאכן אין לנתניהו סיכוי לקבל משפט צדק", כתבה פרופסור רות גביזון בדף הפייסבוק שלה. "היה יותר מדי משפט עיתונות... זו טרגדיה לביבי, אבל גם דבר מאוד לא טוב למדינה ולחברה".

גביזון, כלת פרס ישראל למשפטים, היא משפטנית בכירה ומוערכת שרק סיכול ממוקד שהפעיל נגדה אהרון ברק מנע את מינויה לשופטת בבית המשפט העליון. ברק חשש בצדק שמא משפטנית בשיעור קומתה של גביזון תצליח להביא לבג"ץ גישה שיפוטית מרוסנת, שתיצור קוטב של התנגדות מול גישתו האקטיביסטית.

ההתבטאות של גביזון באשר לתיקי נתניהו חשובה במיוחד, משום שמדובר במשפטנית בכירה שאיננה מזוהה פוליטית. זאת בניגוד למשפטנים הרבים והבכירים העוסקים בחקירות נתניהו, שלגבי כמעט כולם מצטבר הרושם כי גישתם לנושא נגועה בשיקולים זרים ואיננה משפטית טהורה.

חלקם שייכים מבחינה נפשית לקבוצת המשפיעים בתקשורת, בתרבות ובמשפט אשר שונאים את נתניהו שנאה יוקדת ומייחלים ליום שבו תסתיים שליחותו הציבורית הארוכה מאחורי סורג ובריח. אחרים אולי אינם מונעים משנאה אישית, אבל משתמשים בכוח המשפטי כדי לשרת אג'נדה פוליטית. קואליציית "רק לא ביבי" פועלת במקביל במערכת הפוליטית ובמערכת המשפט, כשמאמצי אנשי הפרקליטות, אשר נהנים מסיוע תקשורתי כבד, תומכים במעשי הפוליטיקאים ומזינים אותם.

לתיקים שנתפרים בפרקליטות יש אפקט מצטבר של ערעור בסיס התמיכה הציבורי בליכוד ובנתניהו. כך נוצרה והתגבשה רשימת כחול לבן כאלטרנטיבה שלטונית, תוך שותפות לא טבעית בין אנשי ימין ממפלגת תל"ם לאנשי שמאל מובהקים ממפלגת יש עתיד. המכנה המשותף הוא השאיפה להעיף את נתניהו, והשחיתות שמייחסים לו בפרקליטות מספקת את הצידוקים. זה גם הצידוק להכרזה הפומבית והמזיקה של זאב בנימין בגין ערב הבחירות שהפעם אין בכוונתו להצביע לליכוד.

במהלך המתקפה המשפטית נגד נתניהו נרשמו לא מעט תקדימים מעוררי תמיהה. פרקליט המדינה שי ניצן הודה בריאיון למקור ראשון שבתיקי נתניהו נטען לראשונה כי סיקור חיובי בתקשורת יכול להיחשב כמתן שוחד. אין תקדים גם לעוצמת הלחצים שהופעלו על היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר באמצעות הפגנות רחוב שנמשכו מדי שבוע לאורך שנים מול ביתו. בכל מקרה אחר הייתה קמה זעקה ציבורית על התנהלות פסולה שכזו מול "שומר סף". אבל כשמדובר בדרישה להעמיד את נתניהו לדין, כל האמצעים כשרים ומותר ואף רצוי להפעיל לחצים שישפיעו על שיקול דעתו של מנדלבליט.

דוגמה מקוממת במיוחד להתנהלות קלוקלת של הפרקליטות היא ההדלפות מתיקי נתניהו שפורסמו בעיצומה של מערכת הבחירות, כמעט מדי ערב, במהדורות החדשות הכי נצפות בטלוויזיה. אנשי הפרקליטות השתתפו ביודעין במשחק הפוליטי, ובשיתוף פעולה עם כלי תקשורת מרכזיים סיפקו בזמן המתאים לתעמולת כחול לבן את החומר שהייתה זקוקה לו. בעניין ההתנהלות הפגומה מול התקשורת היה לאנשי הפרקליטות ממי ללמוד – היועמ"ש עצמו, שבנסיבות תמוהות התראיין לדנה וייס על תיקי נתניהו תוך יצירת מצג שווא כאילו מדובר בריאיון מקרי שנוצר בפגישה מזדמנת.

את התחושה שההליך הפלילי נועד בעיקר להשיג מטרות פוליטיות מחזקת גם התבטאותה של עו"ד אירית באומהורן, בכירה לשעבר בפרקליטות. בריאיון לרדיו FM103 אמרה באומהורן שאם נתניהו היה פורש מהפוליטיקה, לפרקליטות היה הרבה פחות דחוף להאשים אותו בשוחד.

אגב, גם בפרשת עו"ד אפי נווה היה ברור שאשמתו העיקרית היא שיתוף הפעולה שלו עם שרת המשפטים איילת שקד. היום כבר ברור שהוא לא יואשם בקבלת שוחד מיני בתמורה למינוי שופטות. המלצות המשטרה נגדו מדברות על אישומים הרבה פחות חמורים, שגם בהם ספק אם יורשע או אפילו יואשם.

דבר אחד די ברור: באווירת הפוליטיזציה הזאת, נתניהו היה יכול לקנות את חירותו אילו עשה כמעשה שרון ופעל על פי נוסחת "עומק העקירה כעומק החקירה". הוא בחר לא לעשות זאת, ועל כך הוא ראוי לתמיכת המחנה הלאומי. ההכרעה אם לסיים את הפרשה בעסקה כזו או אחרת או במלחמה עד הסוף על צדקתו נתונה להחלטתו. ככל שיחליט להיאבק על חפותו, תמיכת הציבור הסולד מהפוליטיזציה של מערכת המשפט תהיה נתונה לו.

השמאל נגד גל"צ

1

לקראת ראש השנה הכינו בתוכנית הסאטירה השמאלנית 'ארץ נהדרת' מערכון שנועד ללעוג ליעקב ברדוגו. ברדוגו, הפרשן הפוליטי של גלי צה"ל, מוצג שם כמי שמדקלם בעקביות מסרים ששולח אליו ראש הממשלה נתניהו. החיקוי לא איכותי במיוחד והמערכון לא מצחיק, אבל די ברור שההחלטה להקדיש לברדוגו מערכון לעגני מונעת מתחושת מצוקה לנוכח המקום המרכזי שהפרשן הנוטה ימינה תופס לאחרונה בשידורי התחנה.

הבמה העיקרית שבה נשמע קולו של ברדוגו היא התוכנית 'חמש בערב'. מזה כ-18 שנה מגיש את התכנית ירון וילנסקי, שעובד בגלי צה"ל מאז גיוסו לפני כארבעים שנה. וילנסקי הוא איש רדיו מקצועי שמגיש חדשות ומראיין בטון שקט, קר ומאופק. גם את דעותיו הפוליטיות, אשר משתלבות היטב בנוף האידיאולוגי של הדור הוותיק בתחנה - רזי ברקאי, יעל דן, רינו צרור וטלי ליפקין-שחק, הוא מבטא באיפוק, בנגיעות קלות שמורגשות בעיקר בכיוון שממנו נשאלות השאלות שהוא מציג למרואיינים. לאורך השנים מצאתי את עצמי מעדיף את התוכנית של וילנסקי על פני המתחרים מרשת ב'. אבל בשלוש השנים האחרונות, מאז שברדוגו הצטרף בסערה להגשת התוכנית לצידו של וילנסקי, הניצחון הזה בנקודות הפך לנוק אאוט. אל מול המגיש הוותיק המאופק, השקט והמסודר, ברדוגו הוא תמונת מראה הפוכה. חם מזג וסוער, קופץ מעניין לעניין, מראיין אגרסיבי שמכניס מרואיינים לפינה ומביע את עמדותיו הימניות לא רק דרך שאלות. הצטרפותו לתוכנית עוררה אותה מהאופי המנומנם שלה, והפכה אותה לא רק יותר מגוונת ומאוזנת אלא גם יותר מעניינת. גם אם לא יזיק לברדוגו להשתלט קצת פחות על המיקרופון ולתת יותר מקום לשותפו להגשה ולמרואיינים, במבחן הכולל אין ספק שהשיבוץ שלו בתוכנית הוא הצלחה גדולה.

כצפוי, פרשן פוליטי שנוטה חסד לימין לא ייקלט בגל"צ בלי ליווי של אקורדים צורמים. בשמאל לא רגילים לקבל שידור דעתני מימין, וקולות המחאה לא איחרו לבוא. לפני חמישה חודשים הוקמה קבוצת פייסבוק בשם "לזרוק את ברדוגו מגלי צה"ל". הקבוצה צברה עד כה יותר מחמשת אלפים חברים, שכנראה מרגישים שגנבו להם את התחנה הצבאית של השמאל. המערכון הלעגני של 'ארץ נהדרת' הוא עוד ניסיון לפגוע במעמדו של ברדוגו. ייאמר לזכותו של מפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ שבינתיים הוא מגלה עמידות מול הלחצים הללו.

2

למרות שיח הקיטורים השגור בצדק בציבורנו נגד התקשורת בכלל ונגד גלי צה"ל בפרט, צריך להודות שבשנים האחרונות חל שינוי לטובה בתחנה הצבאית. הרצועות היומיות הקבועות של ישי שנרב, עירית לינור וקובי אריאלי, אמיר אבגי ויעקב ברדוגו מהוות איזון הולם לרזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן וירון וילנסקי. אז נכון שהטון הכולל של התחנה עדיין נוטה שמאלה, אבל אין מה להשוות לשנים הקשות שבהן את כל רצועות האקטואליה הובילו מגישים בעלי עמדות שמאל.

כדאי למחנה הלאומי לחשוב באופן חיובי. במקום לדבר שוב ושוב על הצורך לסגור את גלי צה"ל, מוטב לחשוב איך משלימים את המהפיכה עד שהחממה שגידלה דורות של עיתונאים שמאלנים תהיה קו ייצור להרבה יותר עיתונאים בני דמותם של סיון רהב-מאיר, עמית סגל ויאיר שרקי. בין השאר מומלץ להשלים בהקדם את המהלך המתוכנן שיעביר את התחנה לירושלים וירחיק אותה מהשראת אתרי התרבות והבילוי של תל אביב, בירת השמאל. כדאי מאוד גם לשנות את המצב שבו צעירים שמשרתים ביחידות קרביות מודרים מהאפשרות לעבור בבית הספר מספר 1 לתקשורת, שמהווה קרש קפיצה מוכח לתפקידים נחשקים בתקשורת הישראלית. יש לפתוח את מבחני הקבלה לגל"צ בפני חיילים קרביים בשנה האחרונה לשירותם, כך שאלה מהם שיימצאו מתאימים לשידור, ולשם כך גם יחתמו על שנה נוספת בקבע, יוכלו להטמיע בתחנה את הרוח הפטריוטית השורה ביחידות הקרביות.

למרות הטענות הצודקות על בזבוז תקציב וכוח אדם על משימה שאיננה צבאית, לא כדאי לימין להיות מזוהה עם סגירה של מוסד ישראלי כה ותיק ופופולרי. במקום זאת מוטב להמשיך במאמץ לשנות את אופיו ורוחו, עד שבשמאל יזעקו נגד התחנה כולה כשם שכעת זועקים שם נגד ברדוגו. ההחלטה לסגור את גל"צ, או נכון יותר – לאזרח אותה, תיפול כנראה רק לאחר שהיא תהפוך לפס ייצור שימלא את התקשורת הישראלית בעיתונאים שמרנים ופטריוטים.

לתגובות: eshilo777@gmail.com