בקעה להתגדר בה

מכינה קד"צ חדשה שנפתחה במחנה גדי, ושלוחה של מכינת בני דוד במעלה אפרים, מצטרפות למוסדות חינוך שמוקמים באזור הבקעה

יוני רוטנברג , ד' בתשרי תש"פ | עודכן: 16:33

הפרחת השממה. שדמות מחולה
הפרחת השממה. שדמות מחולה
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"יום אחד נסעתי בכביש 90 וראיתי את כל הבקעה מנמנמת. הבנתי שחייבים לעשות כאן משהו, להפריח את חבל הארץ הזה. הייתה לי אז מכינה בגבעות של איתמר, מכינת ליאל, על שם ליאל גדעוני הי"ד שנפל בצוק איתן, והתחלתי לבדוק את האפשרות להקים שלוחה בבקעה.

מעולם לא האמנתי שאגור בבקעה כי אני סובל מאוד מהחום, אבל אחרי שהדברים הבשילו ומסיבות ביורוקרטיות המכינה שלנו הייתה צריכה לעבור בעצמה לשם. לפני כשנה מצאתי את עצמי פה, במחנה גדי שבבקעה".

הדברים האלה הם מחשבות שהתרוצצו במוחו של בצלאל ויברמן, ראש מכינת ליאל ותושב השומרון לשעבר, אך בצורה זו או אחרת גם במוחותיהם של רבים אחרים בקרב ההתיישבות הוותיקה ביהודה ושומרון. משהו בתחושת ההתבססות והיציבות שלח אותם הלאה, אל המשימה הבאה, אל בקעת הירדן.

עוד לפני מכינת ליאל, לפני כשלוש שנים הוקמה במעלה אפרים שלוחה של מכינת בני דוד המפורסמת בעלי. “צביקי בר חי פנה לרב אלי סדן, ואמר לו שצריך לחזק את ההתיישבות בבקעה", מספר הרב אליעזר בראון, ראש המכינה במעלה אפרים. "הרב אלי מיד נרתם למשימה, ושלח אותנו להקים שלוחה של המכינה. בהתחלה היה ניסיון במושב בצפון הבקעה, אבל זה לא הצליח. בסוף, ממש בי"ז בתמוז, הוחלט על מעלה אפרים. ההתארגנות בתוך כמה שבועות הייתה פשוט מדהימה. עד ראש חודש אלול היה לנו כל מה שדרוש, וגם 35 תלמידים, חלקם מהמכינה בעלי וחלקם הצטרפו מבחוץ". כיום מונה המכינה כ-90 חניכים.

לצד שתי המכינות הללו הוקמו בבקעה בשנים האחרונות גם מכינת בני גד, הממוקמת ביישוב ארגמן ומיועדת גם היא לנוער בסיכון, אולפנת הבקעה שצומחת במושב חמרה ומוסד תיכוני ייחודי לנוער שנפלט ממסגרות בחוות ברוש הבקעה. כל אלה מצטרפים למכינות וישיבות ותיקות יותר, כמו חמדת יהודה במושב חמדת והמכינה במשכיות.

בנים חוזרים

"בהתחלה חשבתי לגייס עוד משפחה אחת או שתיים מהצוות, כיד שיגורו איתנו במתחם", ממשיך ומספר ויברמן את סיפור הקמת המכינה מחדש בבקעה. “חשבתי שיירתעו מזה, אבל להפתעתי כולם רצו לבוא. גם משפחות חדשות, שלא היו בצוות והצטרפו אלינו, שמחו על המעבר לבקעת הירדן. לא האמנתי בהתחלה, וידאתי איתם שוב ושוב שהם יודעים שמחנה גדי שבו אנחנו מתכננים להתמקם נמצא למרגלות הסרטבא בלב בקעת הירדן".

מגורי המשפחות היו עניין קריטי בשביל ויברמן. בעבר היו ניסיונות להקים מכינה חרדית במקום, אך אלה לא צלחו בגלל ביזות של בדואים מקומיים במהלך החופשות של המכינה. הפעם, החליט ויברמן, המשפחות יישארו במהלך החופשות כדי לשמור על הציוד.

הרב בראון מתאר אף הוא תחושה של הפחת חיים חדשים ביישוב. “הגענו לכאן קבוצה של משפחות הצוות להתגורר ביישוב, התלמידים שלנו מתנדבים בחקלאות ובקהילה, ואפשר לראות באופן כללי משפחות שבאות לכתחילה לגור ביישוב או תופעה של בנים חוזרים. אתה מרגיש את התנועה ערה הרבה יותר ברחובות, גני השעשועים מלאים. ממש הפרחת השממה".

גם ויברמן הרגיש את הגב של מייסדי ההתיישבות ביו"ש, שמעבירים אליו את הלפיד ושולחים אותו למשימה הבאה. בהיותו חתנו של הרב מנחם פליקס, מראשוני ההתיישבות באלון מורה, הוא הזמין אותו ואת חברו בני קצובר לאירוע הכנסת ספר תורה במכינה. "הם עמדו שם כל כך נרגשים, עם דמעות בעיניים. כשאתה רואה את זה אתה מבין את גודל המשימה ואת התחושה הזאת של העברת הלפיד".

"הבחורים מגיעים לכאן כשהם עסוקים בעיקר בעצמם", מסביר ויברמן, שמייעד את המכינה לבחורים שנפלטו ממסגרות ונפסלו לגיוס, “אבל עם הזמן הם רוכשים כאן את הערכים של תרומה למדינה וחלוציות, וכשהם יוצאים לצבא הם כבר חדורים בתחושה הזאת. אנחנו רואים את זה על הבוגרים שלנו. הם היו באים גם למכינה ברעננה או במקום אחר, אבל המיקום הזה של הבקעה מוסיף עוד נופך”. בבקעה המכינה נמצאת אומנם רק שנה, אבל היא פותחת את המחזור הרביעי שלה בסך הכול עם 35 תלמידים, מספר מכובד בעולם המכינות.

אצל בראון, לעומת זאת, באים התלמידים עם החלוציות כבר בתיק לקראת היום הראשון. “הבחורים שבאים אלינו מחפשים את המשימה הזאת, הם מאוד מודעים למיקום ורוצים בו. זו עוצמה אדירה, החיבור הזה ליישוב הארץ מעצים את השנה הזאת ונותן לנו הרבה מאוד". ויברמן מוסיף לכך עוד תובנה: “לאחרונה הייתי בכנס שדיברו בו על כך שכדי להביא את הדור הצעיר להתיישבות צריך לתת לו תנאים טובים ורמה גבוהה. אז אני אומר – לא! החבר’ה שלנו באים לתנאים לא טובים, מתוך תחושת חלוציות. יש חלוציות, והיא חיה ובועטת".

חלון הזדמנויות

מה שעשוי להעניק דחיפה ממשלתית משמעותית ליוזמות האזרחיות הללו הוא הצהרת טרום הבחירות של נתניהו לגבי החלת החוק על בקעת הירדן. אומנם עברו מאז שבועיים, ובמושגים פוליטיים של ימינו מדובר בנצח, אבל ההצהרה מעניקה לתושבי הבקעה תקווה אדירה שעשויה לשנות את חייהם. טעימה מהמהפך החיובי שיכול לחולל מהלך מדיני שכזה קיבלנו מתושבי היישוב מבואות יריחו, שהספיקו לממש רווחים מההצהרה ולהעביר החלטת ממשלה על הסדרת היישוב יומיים לפני הבחירות.

"המצב של מבואות יריחו מבחינה משפטית הוא הכי טוב שיכול להיות", מסביר אליהו עטיה, תושב היישוב ופעיל בפורום ההתיישבות הצעירה, “היא יושבת על אדמות מדינה שנרשמו בטאבו ובשטח השיפוט של היישוב ייטב”. במהלך הקדנציה האחרונה של נתניהו, במסגרת פעילות צוות ההסדרה של פנחס ולרשטיין, נתפרה כבר כל החליפה המשפטית הנדרשת כדי להסדיר את היישוב, ונותרה רק החלטת ממשלה שתקבע את ההסדרה. עם זאת, וכפי שכבר רגילים בהתיישבות הצעירה, ההחלטה בוששה לבוא. באותו ערב, הם היו אולי היחידים שההצהרה הזאת אכן הייתה דרמטית בשבילם.

"מיד אחרי ההצהרה, זיהינו את הפוטנציאל והתחלנו לנצל במרץ את כל אפיקי התקשורת שיש לנו עם משרד ראש הממשלה. הבקשה נפלה על אוזניים קשובות, וכבר ביום ראשון התקבלה ההחלטה בישיבת הממשלה – האחרונה של אותה ממשלה". כך נוצר המצב שבו בעוד בקעת הירדן כולה נותרה תלויה ועומדת באין ממשלה חדשה, מבואות יריחו שהוסדרה בעקבות ההצהרה כבר הפכה לעובדה מוגמרת ומוסדרת.

"כמובן שהיה פה גם את אפקט הרווח הפוליטי", עטיה מנתח לאחור את ההחלטה. “אבל אני חושב שהרבה יותר משמעותי היה חלון ההזדמנויות המדיני שנפתח בעקבות עסקת המאה. ראש הממשלה עצמו, בהצהרה שנשא, אמר שהחלת החוק על בקעת הירדן היא תוצאה של הבנות עם האמריקנים. הרי ברור שמרגע שעסקת המאה תצא לדרך, והצעדים יצטרכו להיעשות בתיאום עם הפלשתינים ובמסגרת משא ומתן, יהיה מאוד קשה להגיע לצעדים כאלה. זה היה הוויכוח בין נתניהו וראש המל"ל בן שבת ובין מנדלבליט. הם טענו בפניו שמדובר בחלון הזדמנויות קצר בין ההבנות שהושגו לתחילת התוכנית עצמה, שבו יש מרחב תמרון מדיני גדול. עד עכשיו, מבואות יריחו היא ההישג היחיד שהספיקו להגיע אליו בתוך חלון ההזדמנויות".

עטיה טוען שאחרי שינוי הכיוון שעשתה ממשלת ישראל עם צוות הסדרה, המעכבים המשמעותיים להסדרה בפועל של יישובים צעירים הם הגורמים המדיניים. במובן הזה הוא רואה בהסדרת מבואות יריחו בשורה לשאר ההתיישבות הצעירה. “קודם כול, במובן הספציפי של בקעת הירדן יש כאן התחלה של השינוי השורשי שאנחנו חותרים אליו כל הזמן. לא עוד התנהלות מתחת לשולחן, כשיד אחת דוחה והשנייה מקרבת. מדינת ישראל מכירה ביישוב בדרך המלך, רואה בו חלק ממדינת ישראל כמו כל מקום אחר, וממילא גם מספקת לו את כל השירותים והתשתיות הנדרשים. זו בשורה לכל ההתיישבות בבקעת הירדן, זו שכבר קמה ולעוד יישובים שבדרך".

"פרט לכך", הוא ממשיך, “זה גם מפיח תקווה בכל המפעל של ההתיישבות הצעירה ביו"ש. עומדים עכשיו על הפרק עוד הרבה יישובים, שנמצאים בסטטוס דומה לזה של מבואות יריחו. בקידה, עשהאל, בני אדם ועוד אחרים יש כבר קהילות של עשרות משפחות, בתי קבע, גנים ומעונות. לכולם כבר נוסחה חוות דעת משפטית שמכשירה את המקום, והם ממתינים אך ורק להחלטת ממשלה. לפני שבועיים ראינו שזה בכלל לא סיפור כמו שעושים את זה, אנחנו מצפים מהממשלה שתקום שתפעל באותה צורה".