מתוך התופת של מלחמת יום הכיפורים

חנן חש שחייו הולכים ואוזלים. הוא היה בטוח שזו שעתו האחרונה. "נפרדתי כבר במחשבתי מכל קרובי וידידי, מאבא, אמא, אשתי וילדי"

חגי הוברמן , ד' בתשרי תש"פ

חנן פורת
חנן פורת
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

צפירות האזעקה שפילחו את דממת יום הכיפורים תשל"ד ברחבי הארץ סימלו את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיה של מדינת ישראל, שונה מכל מה שידעה המדינה בחצי יובל השנים הראשון לקיומה.

בהפתעה גמורה, לפחות לרוב אזרחי ישראל, תקפו צבאות מצרים וסוריה את מדינת ישראל השאננה. כוחותיהם פרצו את הקווים ברמת הגולן ובסיני, ושעטו קדימה. ברמת הגולן, שנפלה ברובה בידי הצבא הסורי, הצליח צה"ל אחרי חמישה ימים בלבד לבלום את הסורים ולהודפם – ואף לפרוץ לעומק השטח הסורי. בחזית סיני, שם ממילא לא התכוון הצבא המצרי להתקדם מעבר לטווח של עשרה קילומטרים התהפך הגלגל אחרי עשרה ימים, כשצה"ל צלח את התעלה מערבה ושעט לתוככי מצרים.

חנן שב ולבש מדים. החטיבה שאליה השתייך הגיעה לטסה שבצפון סיני. אירוע אחד נחרת בזיכרונו של חנן מאותה מלחמה, והותיר בו רושם בל יימחה. אירוע שנקשר בדמות ייחודית שחנן פגש אז לראשונה: מנשה דוידוביץ' הי"ד, יליד חיפה, בוגר ישיבת מרכז הרב ואחד המקורבים ביותר באותם שנים לרב צבי יהודה זצ"ל, שגם חנן נמנה עם מקורביו.

היה זה בליל שמחת תורה. ביום שלפני כן התנהל קרב החווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. גדוד הצנחנים של יצחק מרדכי, שהוכנס לקרב בלי הכנה מספקת ובלי מודיעין קרבי, ספג אבדות כבדות. אל גדוד 890 המוכה והחבול שישב בטסה, מול תעלת סואץ, הצטרפה יחידת מילואי הצנחנים. המורל של גדוד 890 היה שפוף. האבדות היו קשות, וכללו חלק נכבד מהמפקדים. הבעיה העיקרית הייתה בעיה מורלית. בקרב המפקדים נוצר חשש אמיתי שגדוד מוכה כזה לא יוכל להמשיך להילחם, למרות התגבור של חטיבת המילואים.

ופתאום מנשה דוידוביץ' הי"ד, שחנן לא הכירו אז, מתחיל לשיר שיר שעדיין לא היה מפורסם באותם ימים: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ובתוך החולות החיילים מתחילים לרקוד ריקודים של שמחת תורה. בהתחלה בצורה מהוססת, בקולות נמוכים. קבוצת חיילים דתיים נטלה ספר תורה שנשא על גופו הרב החטיבתי יואל נחשון – ספר תורה שהלך אִתו, קשור לגופו, משך כל הקרבות הקשים, בין השאר בקרב החווה הסינית – והחלה רוקדת איתו. ריקוד בצל התופת, בחול, בחושך, בעוצמה שלא תתואר. שעה ארוכה נמשכו הריקודים, עוד ועוד ריקודים. אחרי המלחמה היו קצינים שסיפרו לחנן שהריקודים הללו הם שהפיחו רוח חיים בגדוד 890. זה היה רגע המשבר החיובי ששינה את האווירה בקרב הצנחנים והעניק להם כוחות מחודשים.

למחרת נהרג מנשה דוידוביץ' הי"ד ליד איסמעיליה, ממערב לתעלה.

אורי אליצור, שהכיר את חנן עוד מימי ישיבת כרם ביבנה, היה בין הלוחמים שהגיעו לסיני מהגולן. "נחתנו במסוקים בציר שלימים ידעתי שהוא 'ציר עכביש'. אבל אז הייתי בטוח שאנחנו מעבר לקווי האויב", הוא נזכר. "התחלנו לנוע בדיונות עם כדור בקנה בלי לדעת מי נמצא איפה, במתח נורא לקראת היתקלות. אחרי הליכה ארוכה, פתאום אנו רואים חבורה יושבת סביב מדורה, וחנן מעביר להם שיעור. זה היה ה'אויב' הראשון שנתקלנו בו".

"מחרחר באפס נשימה"

כעבור יומיים, בבוקר יום שבת פרשת בראשית, אחרי שחצו את תעלת סואץ במבואות איסמעיליה – הגל השני של הצליחה – נפל פגז מרגמה בקוטר שמונים ושניים מילימטרים על חנן, פגע בכתפו והתפוצץ מאחוריו. דם רב פרץ מגופו. החובש, שחש לעזרתו, ניסה לעצור את פרץ הדם בתחבושתו האישית, ומשניסיונותיו עלו בתוהו, קרע את מדי הצבא הכבדים מעל חנן וניסה לחסום את הדם בעזרתם.

חבריו של חנן גררו אותו, עירום, למחפורת רעועה. הם קראו נואשות בקשר לזחל"ם, שיבוא לפנותו. חנן חש שחייו הולכים ואוזלים. וכך, "מחרחר באפס נשימה", כפי שכתב באחד ממכתביו, היה בטוח שזו שעתו האחרונה. "נפרדתי כבר במחשבתי מכל קרובי וידידי, מאבא, אמא, אשתי ובני".

בגדוד הרפואה ששהה באיזור הקרב שירת הרב שבתי סבתו, מבכירי תלמידי ישיבת 'מרכז הרב', לימים ראש ישיבת 'מצפה יריחו'. ההיכרות בין חנן ושבתי סבתו התחילה כמה שנים לפני המלחמה, בישיבת 'מרכז הרב', כשהרב סבתו, אז תלמיד צעיר בן 18, הסתופף בצד הבוגרים לשמוע אותם מנהלים דו-שיח תורני ביניהם. "שם התוועדתי לשורה הראשונה של תלמידי חכמים שהגיעו לימים להיות ראשי ישיבות, רבני יישובים, רבני ערים. ביניהם בלטה דמותו של הרב חנן פורת, אז רק חנן. דמות שאי אפשר להתעלם ממנה, קורנת ומקרינה.

באותו יום ידיו וידי חבריו של הרב סבתו היו עמוסות עבודה מפאת המספר הגדול של הפצועים, והוא וחבריו עבדו יומם ולילה. לפתע זיהה הרב סבתו שאחד הפצועים קשה שהובהלו אליהם הוא חנן פורת. "הייתי בהלם. הוא היה חיוור מאוד, כאילו חסר דם לחלוטין. שמתי לב שהיה חבוש. והבנתי שקרתה טעות: למרות שכבר היה חבוש והיה צריך להניחו בשורת הפצועים העומדים לקראת הטסה לבית החולים. אבל כיוון שחנן כבר היה שם החלטתי לבדוק אותו".

והבדיקה הצילה את חייו של חנן. סבתו גילה שבסערת הקרב טעו החובשים ולא חבשו את אחד הפצעים הקשים שלו, דרכו היה הדם שותת בכמות כה רבה, עד שחנן עמד למות. הם מיהרו לחבוש את הפצע, אבל גם כך העריך הרופא שאין לחנן סיכוי להגיע חי לבית החולים לאחר שאיבד דם רב. כיוון שלא נותרו להם עוד מנות דם, הורה הרופא לשלושה חובשים, וביניהם הרב שבתי, לשכב על הרצפה ולתרום דם. במהירות בדקו איזה דם מתאים, ועירו אותו לגופו של חנן. "פתאום חזר לו הצבע ללחיים, ראינו איך שהמת חזר לחיים" נזכר הרב סבתו, "הוא פתח את העיניים, הסתכל עלי והכיר אותי. אמרתי לו: 'חנן, אתה מגיע לארץ, תמסור דרישת שלום להורים שלי'. לא ידענו אם נצא חיים מהתופת הזאת".

לבסוף הגיע זחל"ם הפינוי. חנן הושכב בתוכו, וזה החל בנסיעת חתחתים לעבר מנחת המסוקים.

צביקי, אחיו של חנן, לחם באותה גזרה לא הרחק מהמקום. לפתע הבחין בזחל"ם של צה"ל נוסע בכיוון הפוך, מנסה לחצות מים סוערים, כושל ושוקע, נוסע לאחור ונתקע בעמוד חשמל. "התחלנו לרוץ לכיוון שלו כדי לעזור", נזכר צביקי, "אבל אז החיילים בזחל"ם סימנו לנו שאין צורך בעזרה. ולנו בדיוק קראו להמשך המשימה, אז עזבנו את המקום".

לבסוף הגיע הזחל"ם למנחת. ארי אלון, בנו של השופט מנחם אלון, אחיו של הרב בני אלון, היה בין אלו שפינו את חנן למסוק. "חנן המתין למסוק שיפנה אותו", הוא נזכר "והחובש הראשי פרופ' איתמר פיטובסקי אמר לי שצריך לדבר איתו כל הזמן כי הוא במצב קשה, ושאסור לתת לו מים".

וזה בדיוק מה שארי אלון עשה: דיבר עם חנן כל הזמן כדי שלא יאבד את ההכרה. "חנן היה שקוע בדמדומים, אבל הצליח לדבר אִתי. הוא הראה לי כובע אדום של בתו אפרת. רציתי לראות אם הוא בהכרה ושאלתי אותו איזה יום היום. חנן ענה בחצי עילפון: 'היום שבת - שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'. הוא דיבר לעניין גם מתוך הדמדומים. אחר כך ניסה לקרוץ לי ולשכנע אותי שאתן לו מים, למרות שהרופא אסר זאת. נפרדתי ממנו כשהמסוק פינה אותו לבית החולים".

וצביקי פורת נזכר: "ימים ספורים לאחר האירוע קיבלתי מכתב מההורים, ובו סיפור לי שמצבו של חנן השתפר. רק כך נודע לי שנפצע. בהזדמנות הראשונה יצאתי לחופש, טסתי מפאיד לתל אביב ומשם מיהרתי לצריפין, לבקר את חנן. סיפרנו זה לזה היכן היינו, והתברר שהיינו במרחק של קילומטר בערך זה מזה.

"כששאלתי את חנן איך נפצע, הוא סיפר לי שפגז מרגמה נפל עליו, פגע בכתפו והתפוצץ מאחוריו. שאלתי אותו איך פינו אותו והוא השיב: 'בזחל"ם. השכיבו אותי על הרצפה, חבשו אותי והזחל"ם התחיל לנסוע. פתאום הרגשתי שהזחל"ם נוסע קדימה ואחורה, וראיתי אותו נתקע בעמוד חשמל. חשבתי לעצמי שאם לא אמות מהפציעה, אמות מההתנגשות בעמוד החשמל'. מתברר שזה היה הזחל"ם שרצתי לסייע לו, בלי שידעתי שחנן שוכב פצוע בתוכו".

הזמנה לתחיה מול 'הזמנה לבכי'

השבועות הארוכים אחרי הפציעה, הובילו את חנן למחשבות ארוכות של חשבון נפש. מדוע נפצעתי? מדוע ניצלתי? מה רמזו לי משמים? מהו הדבר החשוב ביותר שאני יכול לעשות כדי שחיים אלה, אשר ניתנו לי במתנה, לא יהיו לשווא?

ככל שהתמשכו מחשבותיו, הגיע למסקנה שאם קיבל את חייו במתנה, עליו להקדישם כעת לפעילות ציבורית למען עם ישראל. איזו פעילות? זאת עדיין לא ידע.

אחד המאמרים שהשפיעו עליו באותם ימים, בשוכבו פצוע בבית החולים, היה מאמר שקרא דווקא בביטאון התנועה הקיבוצית 'שדמות'. את המאמר כתב העיתונאי ארנון לפיד, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, וכותרתו היתה "הזמנה לבכי". הייאוש חלחל בו מכל שורה: "היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי", כתב לפיד, "יחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי השקר שעלו לגדולה, על חוסר הטעם, חוסר הרצון, חוסר הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התזות שהוכחו כחסרות בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח... אח, כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה, בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכדלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס..."

"הייאוש העמוק של לפיד כאב לי כל כך", סיפר חנן לימים, "שהרגשתי שהפצעים נפתחים לי מחדש: ריבונו של עולם, כך אחרי כל הניסיונות והמשברים והכישלונות עם ישראל קם, והיכה את אויביו. אילו היינו זוכים היינו צריכים לומר הלל על ניצחון במלחמת יום הכיפורים, והוא מזמין אותנו לבכי? באותו רגע נולד אצלי הניצוץ שהוביל בהמשך להקמת גוש אמונים".

לרגל יום השנה השמיני שיחול השבת לזכרו של הרב חנן פורת זצ"ל, יוצאת מהדורה מיוחדת של העלון נוסטלגי "מעט מהאור".

בואו לקרוא את המהדורה המורחבת (מהדורה של 16 עמודים הודפסה ותגיע בשבת תשובה הקרובה לבתי הכנסת). כאן תוכלו למצוא כתבות.