אז מי תקע בשופר בניגוד להוראת המנדט?

בתודעה הלאומית צרוב כי הרב משה סגל הוא שתקע בשופר בצאת יום הכיפורים בכותל המערבי בניגוד להנחיית הבריטים. ד"ר גורן מנפץ מיתוס.

ד"ר דותן גורן , ז' בתשרי תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: iStock

במאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) התפרצה המתיחות בסוגיית הכותל המערבי ששררה בין היישוב היהודי ליישוב הערבי בארץ-ישראל, ובעקבותיה הגביל הממשל הבריטי את חופש התפילה והפולחן ליהודים בו.

ביום הכיפורים תר"צ (14.10.1929) אסרה הממשלה לראשונה את תקיעת השופר בכותל המערבי, ובכך נענתה לדרישתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שטען כי התקיעה היא בניגוד ל"סטטוס-קוו". "קשה לתאר את ההתרגזות ששררה בין המתפללים על יד הכותל, בהודיע השמש, כי אסרו עליו להמציא את השופר ולתקוע. וממש באותה שעה הופיע המואזין לקרוא לתפלה את מאמיניו מעל הגדר הסמוכה לכותל", נכתב אז בעיתון 'דבר' (15.10.1929, עמ' 1).

תקנה זו עוררה זעם בקרב הנהגת מוסדות היישוב היהודי והרבנים הראשיים, הראי"ה קוק והראשון לציון, הרב יעקב מאיר, מיהרו למחות עליה בפני הנציב העליון ג'ון צ'נסלור: "הפקודה האוסרת את תקיעת השופר עם גמר הצום והתפילה, פוגעת במנהג דתי המקודש בעמנו מדור לדור...וכל אדם מישראל אי אפשר לו שלא לראות בגזירה כזו עלבון קשה לרגשותיו הדתיים ופגיעה בחופש הדת והמצפון שלו" (דאר היום, 16.10.1929, עמ' 1).

בחלוף חודשיים כתב החוקר הירושלמי פינחס גרייבסקי כי מימים ימימה נהוג היה לתקוע בשופר בכותל המערבי בחגי תשרי ובהתאם לצרכי השעה בכל ימות השנה ללא כל הפרעה מצד הערבים "עוד מקדמת דנא היו תוקעים תשר"ת תש"ת ותר"ת אצל כותל המערבי...השכנים הערבים בשמעם את קול השופר [ביום הכיפורים] כבר ידעו כי יום קדוש הוא ליהודים, והיו עומדים בחרדת קודש לשמוע קול שופר" (דאר היום, 20.12.1929, עמ' 4).

למימוש זכויותיו הלאומיות של העם היהודי בכותל המערבי פעלו חברי התנועות - 'ברית הבריונים', בית"ר, ואצ"ל. אלו הפרו בסיומה של תפילת יום הכיפורים את התקנה הבריטית, שאסרה על תקיעה בשופר בכותל המערבי.

בזיכרון הקולקטיבי הלאומי נחרת כי במסורת זו החל ביום הכיפורים תרצ"א (2.10.1930) צעיר בשם משה סגל (1904 - 1985), לימים הרב משה צבי הלוי סגל, מחסידי חב"ד. בעיתונות בארץ-ישראל ובתפוצות תוארו אירועי יום הכיפורים תרצ"א בכותל המערבי באור מעט שונה: "תקיעת השופר לא נשמעה שם. צעיר יהודי שהציע לתקוע על אף האיסור – נאסר על תעמולה בלתי חוקית".

על-פי דיווחים אלה חלקו של הרב סגל היה בלעורר את המתפללים היהודים ברחבת הכותל המערבי לתקוע בשופר בניגוד לתקנת ממשלת המנדט שאסרה זאת. ואכן בסיום תפילת 'נעילה' נותרו ברחבה המתפללים בציפייה ובדרישה לשמיעת התקיעה. "...כשהשמשים והגבאים קראו את היהודים שהתפללו על יד הכותל לשמוע את השופר..." (העיתונים: דבר, דאר היום מתאריך 3.10.1930)

בשעתו דיווח 'הארץ' על תקרית יום הכיפורים ברחבת הכותל שבמרכזה עמד הרב סגל: "לאחר תפלת נעילה, קרה אינצידנט [תקרית] בשעה שאחד הצעירים שהיו ליד הכותל דרש שיתקעו בשופר, ולמרות הערותיו של ב"כ [בא כוח] ועד הכותל ושל קצין המחוז ה' ג'יקובס חיפש שופר ואמר שיתקע בו בעצמו. אבל ליד הכותל לא היה כל שופר. כשהצעיר המשיך לדרוש ולעשות תעמולה בין המתפללים שידרשו תקיעה בשופר, נאסר והובל למשטרה. לאחר תפלת ערבית שוחרר שם הצעיר – משה סגל מביתניה (הארץ, 3.10.1930)

לימים הפכה "תקיעתו" של סגל לסיפור מכונן (מיתוס) בתולדות התנועה הרוויזיוניסטית (ונותרה כך בימינו בחוגים לאומיים) ועוררה את חבריה הצעירים להערים על השלטון הבריטי עד לסיום תקופת המנדט ולתקוע בשופר ברחבת הכותל שנה בשנה בתום היום המקודש ביותר לעם היהודי.

הראשון שעשה זאת היה שלמה נוימן ביום הכיפורים תרצ"ג (10.10.1932). חודש לאחר-מכן פרסם אב"א אחימאיר, ממייסדי 'ברית הבריונים', את המאמר "התקיעה הגדולה" (11.11.1932) בשבועון של התנועה הרוויזיוניסטית 'חזית העם'. במאמרו הפליג אחימאיר בשבחם של חבריו, סגל ונוימן, ומדבריו משתמע כי השניים תקעו בשופר בכותל המערבי בתום תפילת 'נעילה' ביום הכיפורים. לא מן הנמנע כי פרסום הדברים תרם באופן משמעותי להיווצרות המיתוס בדבר "תקיעתו" של סגל:

הכל ויתרו על הכותל, הכל מכרוהו ללא מחיר – הכל? – כן, חוץ מקומץ צעירים בישראל, שלא השתתף במכירה זו, שלמה ניימאן [נוימן] הוא אחד מצעירים אלה, והוא שלמה תקע על-יד הכותל בשופר אחרי תפילת ה"נעילה" של תרצ"ג – למרות רצונם של המופתי, של פלומר השני, של חיים השני, של הבונד הא"י, של הועד הלאומי, ושל יתרם...והשופר – זה סמל ישראל הלוחם – נהפך לתשמיש דתי גרידא. השופר, שבו תקעו לשם איסוף הצבא הישראלי – השופר הזה עבר לידיו הרועדות של "בעל-התקיעה" הגלותי. אבל, הנה חוזר השופר ועובר לידיהם של הסגלים והניימאנים. התקיעה שלהם אינה תקיעה שבאה מבית-מדרש. היא – תקיעת בריונים!