הפצוע מ'בלדה לחובש' נזכר ומספר

במשך עשרות שנים הוא מיעט לדבר על האירוע בו ניצל בזכות הקרבתו של החובש שלמה אפשטיין. בשנים האחרונות הוא מספר את סיפורו לדור הבא.

שמעון כהן , ח' בתשרי תש"פ

מוזיאון רוקפלר
מוזיאון רוקפלר
צילום: סער יעקב, לע"מ

הירדנים זיהו אמבולנסים והפגיזו. חגואל

מיד לאחר יום הכיפורים יתקיים אירוע הצדעה לעמותת הצנחנים. לקראת האירוע שיתקיים בפתח תקווה ובמעמד ראש העירייה, רמי גרינברג, שוחחנו עם מי שיהיה גם הוא נוכח באירוע, יוסף חגואל, הפצוע שעל דמותו והקרב בפריצה לעיר העתיקה בו השתתף נכתב השיר 'בלדה לחובש'.

על הקשר המתמשך שלו עם חטיבת הצנחנים מבהיר חגואל כבר בפתח הדברים כי מעבר למפגשי החברים מהפלוגה ההיא הוא עדיין משרת במילואים בחטיבה, אם כי בתחום הלוגיסטיקה, אך גם בתפקידו זה הוא משוחח רבות עם חיילי החטיבה הצעירים, מספר את סיפורו ומעביר את מורשת הדור שלו הלאה.

"חשוב לי לשבת איתם ולספר את מורשת החטיבה והגדוד. כשבאים חדשים הם רואים אותי ושואלים מה עושה הזקן הזה. כשמספרים להם הם באים ועושים איתי סלפי", מספר חגואל.

על השיר שהפך אותו ואת החובש, שלמה אפשטיין ז"ל, לסמל, הוא מספר: "לא ידענו שנכתב השיר עלינו. לא לקחו אותי ולא דברו אתי לפני כן. אחרי המלחמה הוא (יהורם גאון) הוציא את השיר לאור ואמר ששינה מילים אחרי שקרא את הסיפור".

"לקחתי על עצמי כפרויקט לספר את הסיפור הזה בבתי ספר כדי להנציח את שלמה. אני רוצה שידעו ויכירו. אתמול הייתי במגדל דוד והרציתי בפני חיילים", אומר חגואל ומציין כי עד לפני כעשור היה לו קשה לספר על האירועים, אך מאז השתנו הדברים והוא מדלג ממקום למקום, ממוסד למוסד כדי לספר את סיפור הקרב ההוא.

"הסיפור שלנו מתחיל בימי הכוננות וההיערכות למלחמה. המשימה מלכתחילה הייתה לצנוח מדרום לאל עריש. השתנו המשימות והעבירו אותנו לירושלים כעתודה, ואחר כך לכבוש את גבעת התחמושת וממנה לעיר העתיקה. גדוד אחד אמור היה לפרוץ את הגדרות והגדוד שלנו אמור היה להתקדם למוזיאון רוקפלר ואחר כך לעיר העתיקה. רוב החבר'ה אצלנו צנחו במיתלה ולכן רצו לתת לגדוד הזה לכבוש את העיר העתיקה".

"תוך כדי תנועה הירדנים גילו מאיפה אנחנו נכנסים", ממשיך חגואל ומספר על ההפגזות הירדניות שהפכו קרובות יותר ויותר לכוח הפורץ. "בשלב מסוים כשהגעתי קרוב לגדרות נפגעתי, פינו אותי לנקודת איסוף פצועים מאחור. הייתי שותת דם ברגליים וחוץ מזה תפקדתי. חבשו שם פצועים אחד אחרי השני. תוך כדי כך פינו פצועים לבית החולים. הירדנים זיהו תנועה סואנת של אמבולנסים ורכבי פינוי פצועים והתחילו להפגיז את המתחם שהיינו בו".

ההפגזות הצפופות של הירדנים הובילו לאותם רגעים שצרבו בתודעה הישראלית בעקבות השיר המפורסם. בשלב מסוים הבחין חגואל כי המקום סביבו מתרוקן בעקבות פקודה שניתנה לכוחות להסתתר. "לא יכולתי לזוז והחובש, שלמה אפשטיין, התחיל לטפל בי. אמרתי לו שיסתתר וחבל, שכמה שפחות יפגעו. הוא אמר 'אל תדאג, הכול יהיה בסדר'. הוא גרר אותי לכיוון קיר של מקלט והשכיב אותי עם הפנים לכיוון הקיר ונשכב מאחורי כדי לכסות אותי. אחרי כמה שניות נפל פגז במרחק מטר מאיתנו. שלמה לא נשאר שלם. הרסיסים חדרו ממנו אלי וכנראה שהוא בלם רסיס אחד גדול שנותר לי תקוע ליד הלב. בלעדיו זה היה קורע לי את הלב. לא הייתי נשאר בחיים", מספר חגואל החש בעקבות אותן שניות שהוא חב לשלמה את חייו "חוץ מזה שהוא גרר אותי לאחור מהמקום שבו פגע הפגז. אם הייתי נשאר שם הפגז היה נופל עליי. אמנם לא חשבנו להיפגע, אבל הוא לא רצה לעזוב אותי לבד. הוא נשאר איתי וגונן עליי כי הוא ידע שאני לא יכול לזוז. זו המסורת שלא משאירים פצוע בשטח".

המלחמה הסתיימה וחגואל ביקש לפגוש את משפחתו של החובש שהציל אותו, אך הדברים היו יותר מורכבים מכפי שקיווה: "אחרי המלחמה שלמה אפשטיין קיבל את עיטור העוז. הגיע אלי הביתה עיתונאי כדי לראיין אותי ולשמוע ממקור ראשון מה באמת היה. סיפרתי לו את הסיפור והוא שאל מה אני חושב לעשות. הייתי אז בן 21. אמרתי שאחרי שאתחתן לבן הראשון שלי אקרא שלמה. בסוף הראיון ציינתי שעוד לא ראיתי את המשפחה ואני רוצה מאוד לפגוש אותם. ביקשתי שיכתוב את זה בעיתון ואולי ייווצר קשר איתם. הוא כתב את זה וביום ראשון בבוקר דפקו אצלי בבית בתשע בבוקר. פתחתי את הדלת ולפניי עמד אדם שהציג את עצמו כגיסו של שלמה אפשטיין ואומר שהוא הגיע כנציג המשפחה שמבקשת ממני לא ליצור איתה קשר. זה היה עבורי פטיש חמש קילו על הראש. לא הבנתי. הייתי ילד ולא ידעתי מה האשמה שלי. לא הבנתי את הסיבה לכך וחייתי עם זה כמה שנים".

"מאז בכל שנה אני פוקד את הקבר ביום הזיכרון. במשך 4-5 שנים לא היה אף אחד ליד הקבר. הופעתי לבד ליד הקבר. ישבתי עם זר פרחים לבד. עברו השנים, התחתנתי ואשתי ילדה בן יומיים לפני יום הזיכרון. הוצאתי אותה מבית היולדות ועליתי לירושלים, ומרחוק אני רואה שליד הקבר עומדות שתי נשים עם נער. שמעתי שהן מספרות לו את הסיפור. ניגשתי ואמרתי להן 'מה הקשר שלכן'. הן אמרו שהן בנות דודות שלו. אמרתי לעצמי שזו יד הגורל, ואמרתי להן שאשתי ילדה בן והייתי מאוד רוצה מאוד שאבא של שלמה יהיה הסנדק של הבן. הם הכירו את הסיפור שהמשפחה דחתה אותי, לקחו את מספר הטלפון שלי בבית".

ממשיך חגואל בסיפור הקשר עם משפחת אפשטיין: "בערב יום העצמאות אני מקבל טלפון שהמשפחה תבוא לברית ואכן הגיעו בהרכב מלא, כשלושים איש, אבא שלו היה הסנדק. קראנו לבן בשם שלמה וכך נוצר הקשר". על ההחלטה והבקשה שלא לפגוש אותו הוא אומר: "התברר לי אחר כך שהאימא קיבלה את האירוע באופן מאוד קשה וחששו שהיא תגיב בצורה לא רציונאלית".

לקראת תום הדברים אנחנו שואלים את חגואל כיצד הוא רואה את בני הדור הצעיר, אותם לוחמי צנחנים שהוא פוגש כחלק משירותו הצבאי, האם קיימת בהם תחושת מירוץ השליחים של הציונות? לדבריו ולטעמו "עושים עוול איום ונורא לדור של היום. הם נלחמים כדי להגיע ליחידות קרביות. משמיצים אותם. הם חבר'ה נהדרים אחד אחד. אנחנו עבדנו עם כוח והם עובדים עם מוח. אני גאה בהם".