בשבע מהדורה דיגיטלית

אדון מאיר – ביקורת סדרות ילדים

עם סרטונים שמובילים את הילדים בסמטאות י-ם ומחברים אותם לאווירת חודש אלול וחגי תשרי 'אדון הסליחות' היא הפנינה החדשה של ערוץ מאיר

שרה פני עוזרי , י"א בתשרי תש"פ

משחק בין עבר להווה. אדון הסליחות
משחק בין עבר להווה. אדון הסליחות
צילום מסך

לפני מעט מאוד שנים, כשרציתם שהזאטוטים הרכים שלכם ייכנסו לאווירת חודש אלול וחגי תשרי דרך המסך המבהיק, הייתם צריכים להסתמך בעיקר על קשת וענן ואולי קצת על נולי ושבי מפרפר נחמד, ומהריחות שעלו מהמטבח וקולות הסוכה שנבנית. תוכני יהדות איכותיים, עדכניים ונגישים היו פחות בנמצא. בדיוק את המשבצת החסרה הזאת ערוץ מאיר מצליח למלא בשנים האחרונות, אחת מהן היא הפנינה החדשה 'אדון הסליחות' - סרטונים קצרים בני חמש דקות באווירת חודש אלול שמובילים אותנו בסמטאות ירושלים בימי בית שני, המנדט הבריטי ותולדות המדינה כשהכול אפוף באווירה אותנטית ומסקרנת.

הקונספט פשוט אך מבריק ומספק את הסחורה, יעידו על כך תגובות הצופים באתר. התלונה היחידה שנשמעת מבין השורות היא כי הפרקים קצרים מדי.

את הדקות היקרות ממחיזים שני השחקנים גיא דורון ועופר מימרן, כשהלוקיישן העיקרי הוא שוק מחנה יהודה בירושלים. בכל פעם הם בוחרים סיפור או אגדה וסביבה הם חגים ומספרים את מה שהיה ואיך זה קשור אלינו היום. הסיפורים פשוטים ומעלים חיוך, גם אצל הצופים המבוגרים. הטוויסט טמון בכך שההפקה אינה מתעלמת מהלוקיישן ומהקונים הרבים הצובאים על הבסטות הריחניות, ומכניסים את האזרח התמים ממש אל תוך ההצגה משל היו מרואיינים ערב בחירות.

למשל, כשהכהן עטור המצנפת הלבנה שועט ברחובות הסואנים כשהוא מסרב לקחת את שני התורים לקורבן של מר ירוחם כי המלך אגריפס יערוף את ראשו, הוא מבקש את חיזוקה של קונה אלמונית שמחייכת בביישנות ועונה בכנות שכדאי לו להסתכן. או כשאדון אדיבי ומר צדקני שואלים את העוברים ושבים מה יותר חשוב, מצוות שבין אדם למקום או מצוות שבין אדם לחברו, שאלה שאין ספק שלא תמצאו בכתבה בחדשות הערב. המיקס בין עבר לעתיד ובין משחק למציאות מביא את הצופה בקלות לדמיין איך כולנו אצים רצים בשנה הבאה להקריב קורבנות בבית המקדש השלישי.

למשחק המצוין ולסיפורים המעניינים מצטרף צילום נקי וצבעוני, ופסקול קלאסי שמתאים לאווירת החג שנשאר עם הצופה עוד דקות ארוכות אחרי הצפייה, כשהוא עוד מפזם "אדון הסליחות" בעת שטיפת הכלים. המינימליזם בהפקה הקטנה אינו פוגם בתוצאה, אבל אולי כדאי קצת לגוון בלוקיישנים ובתלבושות, בעיקר של מנחה הסרטון שמופיע פעם אחר פעם עם חולצה צחורה, קסקט ווסט מיוחד עטור חוטי זהב, כשברקע אותו רחוב ראשי בשוק מצולם בעדשת טלה, כשהדמויות מאחורי גבו מטושטשות. כל אלה יחד נותנים אולי את הרושם המוטעה שהצוות יצא לשני ימי צילום מרוכזים, וחבל. מדובר בפרטים קטנים שיכולים לשנות את התמונה. בירושלים לא חסרות סמטאות מלבד שוק מחנה יהודה שנמצאות במרחק הליכה קצר, ותלבושת אפשר להחליף במהירות.

אבל אולי קסם השוק ואנשיו הוא שעושה את ההבדל, ואחרי הכול את הקטנטנים פחות מעניין סוג עדשת המצלמה או הלוקיישן, והטעם שנשאר אחרי הצפייה בעיקר מציף את הלב ברצון לתפילה ולחגים של שמחה.