בשבע מהדורה דיגיטלית

שינה בסוכה תענוג

מה היא שמחה אמיתית? מרכיבי האושר מגולמים על ידי משפחה, אמונה ותחושת משמעות בחיים. את כל אלה יש לנו בשפע

ד"ר חנה קטן , י"א בתשרי תש"פ

שינה בסוכה תענוג
שינה בסוכה תענוג
איור: עדי דוד

מעגל המלחמה נסגר.

ימי תשרי זוהרים בהוד יקרם. נהי סליחות בוקע מבתי כנסיות וריח סתיו באוויר. גם ריחות של ספרים שיצאו זה עתה מהדפוס, כריח גן עדן. על מדף ארוך ועמוס, בחדר המבואה של ספריית בית אל, ממתין לי ספרי החדש, 'עטופה ברחמים', שמונח בשכנות לספרו החדש של חגי בן ארצי על מלחמת יום הכיפורים. אני מלטפת את כריכתו היפהפייה של הספר שלי, באהבת רעים. והנה גם חגי פה, מלטף אף הוא את פרי עטו, ספרו: 'מגילת הגבורה - סיפורה של חטיבה 679 ביום הכיפורים'. הוא מעניק לי את הספר, כשמתלווה אליו סיפור אישי מרגש.

הספר נפתח באווירת קדושת הימים הנוראים. תפילות מלב נרגש בבית המדרש המלא מפה לפה, ואז באה פתאום ההודעה על פריצת המלחמה וקרעה אותנו מכל אלה. הוא מגולל את סיפורה של חטיבה 679 במלחמת יום כיפור, ומציין את גבורתם של 97 חלליה, ובהם חברו דב אינדיג, עם קדושים. הספר בא להאיר את גבורתם העילאית ולנצור את זכרם ומורשתם. חגי פונה אליי ואומר: "את אוהבת סיפורים, נכון? אז יש לי משהו טרי מהבוקר". בדיוק בעת חתימת המגילה מודיעה לו בת הזקונים שהיא והבחור שעמו היא נפגשת החליטו להתחתן. סגירת מעגל. הוא מרגיש שהוא עולה עתה קומה ביחד עם אותם קדושים שהוקיר, הוא אומר בהתרגשות. ואף אני מתרגשת.

רצינו מדינה מחייכת.

ואני מכירה מלחמה אחרת. עליתי ארצה כילדה עם משפחתי חודש לפני מלחמת יום הכיפורים. היינו במעון עולים ברמת אביב, בית מילמן, ביחד עם קבוצת רפיוזניקים, ביניהם פרופסור ירמיהו ברנובר. זאת הייתה עלייה עילית. אנשים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה ובעלי השכלה, ציונים שהגיעו בלהט אהבתם לתרום למדינה ולא להיתרם ממנה. אבי, למשל, לא הסכים לקבל זכויות כספיות של עולה חדש. "זאת זכות להיות פה", היה חוזר ואומר.

ואז נפלה עלינו המלחמה. הייתה האפלה בחוץ, והייתה אי ודאות גדולה באוויר ובלב. בחודשים שאחרי המלחמה הלכנו, אחיותיי ואני, ברגל מרמת אביב עד בית ספר צייטלין שליד כיכר המדינה, הליכה שארכה כשעתיים הלוך וחזור, כי לא היו אוטובוסים. בעקבות המלחמה גם נתקענו שמונה חודשים במעון העולים, וגרנו בשתי דירות נפרדות בקומות שונות. היינו משפחה של שמונה ילדים ולא היו במעון העולים דירות מתאימות. אבל כל זה לא חשוב. היו דמעות, ואבדות, והלוויות. כל כך רצינו להגיע למדינה מחייכת, כמו בתקופת הזוהר שלאחר מלחמת ששת הימים. אבל ה' רצה אחרת.

אושפיז עם מזג קריר.

השנה נוכל לקיים את שמחת החג במלואה. את בשורת השמחה תביא בכנפיה הסוכה המודולרית שבנינו, עם גג נפתח, כך שהמזגן יהיה אושפיז הכבוד לאורך כל ימי החג. מזה שנים אני אומרת לאיש שרק המזגן יכול להעניק הרגשה של בית בסוכה. ויש גם את האישה. הרי ספק גדול אם אכן מקיים האיש "כעין תדורו" אם הוא ישן בסוכה ואשתו נשארת לבדה בבית. אז באירופה הקרה, משום הצינה, היה הבעל נכנס הביתה, ושבו בעלים לגבולם. אבל בארץ הקודש, שבה החמה מסרבת להיכנס חזרה לנרתיקה, אין לאיש סיבה לעזוב את סוכתו, בוודאי לא אם יש מזגן, ואז נשארת האישה בגפה. מסקרן איך נאלם הקול הפמיניסטי המבקש לקיים את מצוות השינה בסוכה יחד עם האיש. אולי הנפרדות היא שם המשחק ולא הביחד. ואולי זה פשוט הרבה יותר ססגוני לעסוק בריקודים עם ספר התורה בשמחת תורה.

מה היא שמחה אמיתית? דו"ח חדש שפורסם מצביע על כך שכ-90 אחוזים מאזרחי ישראל מאושרים עד מאושרים מאוד. זה מדהים בכל קנה מידה. יש מדדים אובייקטיביים כמו כסף או מעמד חברתי, שבעצם קשורים יותר להנאה. ויש את האושר. מרכיבי האושר מגולמים על ידי משפחה, אמונה ותחושת משמעות בחיים. את כל אלה יש לנו בשפע. פרופסור יורם יובל, מומחה במדעי המוח, טוען שהדרך לאושר לא עוברת דרך ההנאות הרגעיות. המרכיב העיקרי של האושר הוא משמעות, וזו מגיעה ממעשים טובים שנעשו, כי טוב להיות טוב. זו הדרך אל האושר. במקום עוד ביס בעוגת שוקולד, נשקיע באנשים שאנחנו אוהבים. הנתינה מביאה לאושר.

מה הסיבה לקמפיין ההדתה?

אורי אורבך ז"ל ידע לגעת בנקודות הליבה, כבקי ורגיל בתכונותיו של הציבור שאליו השתייך. הוא ידע להפוך מציאות מורכבת למטאפורה משובבת. כשהוא נאלץ להניח את הקולמוס באופן חלקי ולדשדש בבוץ הפוליטי, הוא עשה זאת מתוך תחושת שליחות עמוקה. וכך כתב: "התרנגולת שתורמת את ביצתה לארוחת הבוקר שלך - מעורבת, וכשהיא תורמת את בשרה לארוחת הצהריים - היא כבר מחויבת". כך תיאר אורבך את המעבר מהעיתונות לפוליטיקה לא כחציית קווים אלא כשדרוג השליחות שלו למען התורה, העם והארץ. קרי: כעיתונאי אתה מעורב, כפוליטיקאי אתה מחויב. אין ספק שכיף יותר להביט ממעוף הציפור על אירועי השעה. זה סטרילי כל כך. אין חשש לזיהום. אבל ככל שאתה דש את הבוץ ברגליך, אתה חש מעורב יותר ויותר, ולומד להיות מחויב.

הציבור שלנו נוטל על כתפיו סרבל עמוס בלהט השליחות, זה חלק מהדנ"א שלנו. וזהו הטריגר למסע ה"הדתה". פרופ' דב שוורץ, במאמרו בגיליון 'דעת', טוען כי קמפיין ההדתה אינו תוצאה של התעצמות החרדים או ריבוי המסורתיים, וגם לא נובע מחשש מחזרה בתשובה של החילונים. הקמפיין נולד כתגובה להתגברות כוחו של הציבור החרד"לי. הם חוששים שאנחנו הולכים לכבוש להם את המלכה בבית, לגנוב להם את המדינה. מזה הם מפחדים, מאוד. ולנו לא נותר כי אם להוסיף אור ולהאמין שאכן בטוב העולם נידון.

לתגובות: drchana2@gmail.com