בשבע מהדורה דיגיטלית

הפשטות שבסיבוך

עוד לא פגשתי מישהו שלא אוהב את חג הסוכות. אז מה אם חתולים קופצים עליך בלילה

דביר שרייבר , י"ד בתשרי תש"פ

שמחת סוכות (למצולמים אין קשר לכתבה)
שמחת סוכות (למצולמים אין קשר לכתבה)
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

סוכות הוא חג נפלא, עוד לא פגשתי מישהו שלא אוהב אותו. יצא לי לפגוש אנשים מאותגרי ניקיונות שפוחדים מפסח, אוהבי שינה שפחות מתחברים לשבועות, שונאי קלוריות שנרתעים מסופגניות, נורמלים כמוני שלא אוהבים את פורים. סוכות הוא חג שכולם אוהבים.

אחרי הכול, מה יותר יפה מלהגיע למוצאי יום הכיפורים זכים וטהורים ורעבים, ועל הביס הראשון של שבירת הצום לשמוע את השכנים דופקים יתד ראשונה לסוכה ולראות את הילדים מסתכלים עליך במבט עצוב של "אבא, למה אנחנו תמיד אחרונים?", להניח את הבורקס, לרדת למחסן, להדליק את האור, להיזכר שרצית להחליף את הנורה השרופה במוצאי שמחת תורה של השנה שעברה ושכחת, לגשש בחושך אחרי המוטות של הסוכה, לחטוף בראש את המוט הכי כבד, לסחוב, להעמיד, לחבר, לגלות שאין אזיקונים, ללכת לבקש מהשכנים, לשמוע מאחור את הרעש של סוכת דוד הנופלת, לחזור עם האזיקונים, להקים מחדש את המוטות, לחפש את הפטיש, לגלות שהוא מחוץ לטווח הושטת היד, לבצע אקרובטיקה מרהיבה שמנסה להגיע לפטיש תוך כדי החזקת המוטות, להצליח לגעת בו, להפיל אותו על הרגל, לעזוב את המוטות, לקבל אותם בראש, להקים, לחבר, לדפוק, לקשור, לעמוד מתנשף וגאה, לגלות שחיברת הכול הפוך. מה אתם רוצים, אמרו לתקוע יתד, לא לבנות את כל הסוכה על בטן ריקה.

אבל כל זה סתם תלונות של ציניקנים, האמת היא שאפילו הם אוהבים את סוכות. באמת שאין דבר יותר יפה מלהיכנס לסוכה בליל התקדש החג, לבקש סליחה כמו שעושים בקולנוע כשמגיעים מאוחר וכל אלה שכבר יושבים נאלצים לקום לכבודך, להכניס את הבטן, להשתחל בשלושת הסנטימטרים שבין משענות הכיסאות לדופן הסוכה, לדרוך בטעות (או שלא) על הרגל של הדודה, להתיישב, לקום כי קידוש, לגלות ששכחנו את הגביע, לשלוח את אחד הילדים להביא אותו (למה דווקא אני?! כי ככה אמרתי!), לחכות לו, למזוג את היין, לראות אותו נגמר לפני שהגביע מתמלא, לשלוח את הילד להביא עוד יין (שוב אני?! כן, אתה! אבל למה?! כי אתה הכי קרוב לפתח!), לקדש, לשתות, לשבת, לקום, ללכת ליטול ידיים, לחזור, להכניס את הבטן, להשתחל, לדרוך על הדודה. מה שיפה זה שעכשיו לא צריך לבקש סליחה, כי נטלנו ידיים. וחוץ מזה כבר ביקשנו בכיפור.

סתם, סתם. זאת חוויה נהדרת לשבת בסוכה, לשמוע את אוושת הרוח, רשרוש העלים, השיחות האינטימיות של השכנים שחושבים שאנחנו לא שומעים אותם כשהם לוחשים. עונג גדול לעשות בסוכה ערימת ילדים (או כמו שהם קוראים לזה: לישון), להזיע מחום בתחילת הלילה ולקפוא מקור בסופו, לשמוע את החתולים מייללים ברגש ובבוקר למצוא אותם מצטנפים לך על הכרית. לעבור שבעה ימים במחנה לא נודד, ואז לפרק את הסוכה, לדחוס אותה בפינת המחסן ולהישבע שמחר, גג מחרתיים, לכל היותר בשבוע הבא, אתה סוף סוף מחליף את הנורה. מיד אחרי שאתה פותח את הסתימה במרזב לקראת החורף.

טוב, נו, ברצינות, סוכות הוא חג נפלא. בתוך הרעש הגדול של טכנולוגיה, קניונים, יועצי תקשורת, בחירות, בחישות, בחילות, דילים סודיים ועסקאות אפלות, טוב שיש לנו חג שכולו ארעיות, טבע ופשטות. מסביב ייהום הסער, לנו יש סוכות. עוד לא פגשתי מישהו שלא אוהב את החג הזה.

זמן שמחתנו

אם אתם רואים במקרה בחורה צעירה עם חולצה תכולה ושרוך הולכת ברחוב וממלמלת את המילים "משמחים, משמחים", אתם יכולים לאבחן בוודאות: היא קומונרית.

המושג "משמחים", במלעיל, הגיע לחיינו מחתונות המגזר, שבהן האורחים מתחלקים לשני סוגים: החברים של ההורים שמביאים צ'ק שמן, אוכלים הרבה, רוקדים מעט ושואלים אינספור פעמים את האחות הקטנה של הכלה מתי גם היא מתחתנת (להלן: המפדחים), והחברים והחברות של החתן והכלה שמביאים מתנה סמלית, אם בכלל, מנשנשים קצת מהבופה ובשאר הזמן מכריחים את התזמורת לנגן ולנגן בזמן שהם רוקדים באקסטזה עד קץ כל הדורות או עד שהטרמפ שלהם חוזר הביתה (להלן: המשמחים. במלעיל).

גם סניפי בני עקיבא מתחלקים לשני סוגים: אלה שיש בהם הרבה בני נוער שאין מה לעשות איתם הם רק רוצים לרקוד, ואלה שסובלים ממיעוט חניכים ומחפשים איך להרים את האווירה בשכונה המנומנמת והחצי מסורתית שלהם. האתגר של הקומונריות מהסוג הראשון הוא לדאוג לספרי תורה, ארוחות חב"ב (זה כמו קבב, רק במקום לטחון בשר טוחנים אנשים), לו"ז שייגמר לפני צאת הכוכבים, ובאופן כללי שיהיה קצת סדר בכאוס הכללי המתקרא שמחת תורה. האתגר של קומונריות מהסוג השני הוא למצוא משמחים.

זה לא מאוד קשה למצוא משמחים, אם נערכים לכך מספיק מוקדם. הבת שלי, למשל, שמשתייכת לקומונריות מהסוג השני, החליטה עוד עם כניסתה לתפקיד שהיא לא תהיה מהקומונריות הנואשות שמפיצות בחול המועד סוכות הודעות ווטסאפ מתחננות בסגנון: "אהלן לכולם, אני קומונרית בסניף זה וזה ואני צריכה את עזרתכם...... שמחתורה (ככה כותבים שמחת תורה בווטסאפ, תפנימו) בעוד שלושה ימים ועדיין אין לנו משמחים!!! בבקשה בבקשה בבקשה פליז פליז פליז, חייבים חייבים חייבים שתבואו!!!!", מה שגורם לכמה בני"שים לענות לה: "רגע מה, את מחפשת חתן?", מה שגורם לקומונרית לדפוק בקיר את הראש ואת הטלפון ולרצות לענות להם משהו נורא ציני ("מחפשת, אבל לא אותך"), אבל בגלל שהיא נורא צריכה משמחים היא כותבת רק: "יאללה, בואו!!!!", מה שעושה אותה עוד יותר נואשת.

אבל הבת שלי ממש לא נואשת, לכן כבר באמצע אלול היא הפיצה בתפוצות הווטסאפ הודעה שונה לגמרי, בסגנון: "אהלן לכולם, אני קומונרית בסניף זה וזה ואני צריכה את עזרתכם... שמחתורה זה ה-חג והיישוב שלנו הוא ה-מקום לקדש שם שמיים. אומנם זאת לא הודעה מתלהבת עם מלא אימוג'ים, אומנם אני לא כל כך מחפשת חתן כרגע (תודה נשמה, הרגעת את אבא), אבל זה הזמן שלכם לעשות משהו גדול באמת. המצווה ענקית וההנאה מובטחת. אני אהיה שם. ואתם?".

היא גם פנתה מבעוד מועד לקומונריות אחרות במחוז בבקשה לשגר משלחות משמחים, ומאז באמת הכול רגוע ומסודר. זאת אומרת כמה סניפים כבר ענו לה שהם לא יכולים, אחרים ביקשו ממנה להתקשר שוב באסרו חג, בני"שים מישיבות שונות הבטיחו לדבר עם החברים שלהם ומאז הם כנראה בתענית דיבור, וכמה בנות מדרשה התלוננו שהדרישות למשמחים לא משמחות ולמה המודעה לא פונה לנשים ולגברים כאחת, עדיף בלי גברים.

מהון להון, שמחתורה בעוד שבוע וחצי ולסניף עדיין אין משמחים, חוץ מכמה חבר'ה נחמדים שהבטיחו שיבואו אבל לא בטוח שיקיימו. אז אם אתם הולכים ברחוב ורואים קומונרית מחפשת משמחים, או נתקלים בזה בווטסאפ או בקבוצת צריכים משהו או יד 2 או סמכוני באשישות שמחוני בפרשות או מה שזה לא יהיה, תהיו טובים ותבואו. אתם יודעים, שמחתורה זה ה-חג וה-זמן שלכם לעשות משהו גדול באמת. תבורכו מפי עליון.

ולא, היא לא מחפשת חתן. בינתיים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com