מלחמת יום הכיפורים שלי

יועץ התקשורת יורם דורי ששימש שנים רבות כיועץ קרוב של נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, מספר בטור אישי על מלחמת יום הכיפורים שלו.

יורם דורי , ח' בתשרי תש"פ

מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים
ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

יום הכיפורים 1973 התחיל אצלי כנשוי די טרי. עם בן בכור בן חצי שנה. 5.10.73 ערב יום הכיפורים - יום ששי בצהרים.

מטה הבחירות של המערך בתל אביב. אלוף במיל' אהרון יריב ראש מטה ההסברה. שני סטודנטים צעירים במטה: אמנון אברמוביץ' ואני.

נפרדים לקראת כניסת יום כיפורים בגמר חתימה טובה. עוד ויכוח אחרון כיאה לפוליטיקאים צעירים: אהרל'ה יריב חוזר על אמירת דיין: "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".

אני משיב בסקפטיות שאנחנו במצב של לא שלום ולא מלחמה – ומה טוב בזה? יריב מנגד טוען כי מצב של "לא מלחמה – מצב טוב".

אני -זה אמנם לא מלחמה אבל גם לא שלום והכל יכול להידרדר למלחמה, אפילו מחר. הדיון הקצרצר מסתיים כאמור בברכת "גמר חתימה טובה".

בערב, כרגיל, כל בוגרי בית הספר היסודי תל נורדאו נפגשים בחזית בית הכנסת "בית אל" ברחוב פרישמן בתל אביב. ממש כנס מחזורים שנתי.

אשתי בתיה, בני סהר ואני לנים אצל אמי. בבית הולדתי ונערותי, שממוקם קרוב לבית הכנסת. לנו שם כדי שאוכל להיות עם החבר'ה ביום כיפור. שישי בערב ברחבת בית הכנסת מפגש רעים כייפי. מקשקשים ומחליפים עדכונים על מצב משפחתי, לימודים וכיוב'.

שבת בבקר 6.10.73

מין תכונה מוזרה שוררת ברחוב. מתחילים לראות אט אט כלי רכב נוסעים. שמועות בחזית בית הכנסת על גיוס גדול. אני כהרגלי בקודש הולך לקראת השעה 11 בבוקר לבית הכנסת, לתפילת יזכור לזכרו של אבי. קולו של החזן אריה בראון, לימים החזן הצבאי הראשי נותן הרגשה של פתיחת שערי שמים.

שבת בצהרים - מאכילים את סהר. ולפתע בשעה 14:00 נשמעת אזעקה. באותו רגע סוג של דז'ה וו. חוזר במנהרת הזמן 17 שנים לאחור: אני עוטף את סהר בננו בשמיכת הפוך האדומה (שהייתה שלי בילדותי). ורץ למקלט ומרגיש כמו אבא שלי שעטף אותי באותה שמיכה ורץ אתי ב1956 באזעקה בלילה במבצע קדש. ממש דזה וו.

כאילו כלום לא השתנה. וחבל כל כך שלא. מסתבר ששכחנו בקבוק. שם נפשי בכפי (חשבתי אז שזה הסיכון הגדול ביותר שאקח במלחמה). עוזב את המקלט ורץ להביא אוכל לתינוק.

שבת אחר הצהרים- החבר הטוב שלי מימי הסדיר, משה מילדינר, שלמד רפואה באיטליה והיה בביקור מולדת, מתקשר לשאול אם קיבלנו צו. אני שולח אותו לבדוק אצלי בדלת ביד אליהו. בינתיים אין. הוא בינתיים את דחה הנסיעה חזרה לאיטליה והחליף הכרטיס מערב ראש השנה לאחרי יום כיפור.
אחרי כשעה מגיע אליו צו 8 וגם אלי.

אנו מסכמים שייקח אותי מבית אמי הביתה ואביא את הכלבה ג'וקית לאמא שלי -שם אשתי הטריה והתינוק יישארו.

בדרך הוא חושש שיהיה לו קר . אני לוקח חולצה משובצת עם שרוולים ארוכים. אחת וורודה בשבילו ואחת ירוקה בשבילי.

אני מביא את הכלבה לבית אמי, נפרד מבתיה אשתי בנשיקה ארוכה ובחיבוק חזק ברחוב ליד האוטו של משה. בינתיים מלווה אותי תחושה כי אוטוטו אשוב הביתה.

אנחנו נוסעים למרכז הגיוס. הוא לשלו ואני לשלי. הוא מתעקש לרדת קודם כדי לא להפסיד את המלחמה. יוצא מנקודת האיסוף לימ"ח בשדה תימן. בדרך עוצרים בקסטינה. אחרי שנים מתברר לי ששם בצומת קסטינה כתבתי אות בספר תורה לכבוד בני סהר.

מגיע לימ"ח . בלאגן אימים. כל מה שלמדנו על סדר וארגון אינו קיים. כל איש צוות שמגיע מצוות בטנק בלי קשר להיכרות מוקדמת או לציוות מוקדם.

הטנקים שלנו טנקי M60 הטובים בצה"ל, ותודה לגולדה שסיכמה על העברתם לישראל מהצבא האמריקאי. אני וחבר פורצים לנשקייה. אני לא אפסנאי תורן. הנשקייה ריקה אין אף עוזי כנשק אישי.

במהרה מתברר כי הטנקים שלנו בכלל לא שם.הם בדיגום במחנה נתן שאחרי באר שבע. אנו, שריונאי גדוד 407 בחטיבה 600, מוסעים למחנה נתן. הטנקים כאמור בדיגום. החלפת מקלעים. ממקלע אמריקאי למקלע 03. מסתבר כי התהליך טרם הושלם- הכנות הוחלפו המקלעים לא.

עוד גילתי כשהגענו למחנה נתן שהמ"פ – שמוליק אבישאול לא הגיע – הוא היה בירח דבש בהולנד. הצוות המקורי היה עם שלמה קופרברג הטען קשר ויוסי אגוזי הנהג. טנק מ"פ. דני קריאף מוותקי פלוגת המילואים ניצל את ההזדמנות ותפס פיקוד על הצוות שהיה לדעתו הטוב בפלוגה. טנק מ"פ או לא טנק מ"פ.

במהלך החימוש של הטנקים במחנה "נתן" מגיע אהוד גרוס לשמש כמ"פ. עם גרוס שירתתי בסדיר במדור תותחנות בבית הספר לשריון. הוא סגן מפקד המדור ואני מבכירי המדריכים. אהוד שהכיר אותי לוקח אותי לטנק שלו. דורי צלף ומוכר לי אמר.גרוס עלה על הטנק המקורי של קריאף עם 2 אנשי צוות שלא הכרתי קודם לכן: משה משה טען קשר מטירת הכרמל ויצחק אפו נהג מחיפה.

ביום ראשון יצאנו לקו התעלה. הנסיעה על זחלים עד לטסה . שעות נסיעה בלי הפסקה . טירוף. עוברים ברחובות ערים. נוסעים או ליתר דיוק דוהרים בפול גז על הכביש -אלו מותרות של שעת חירום.

במשך שבוע הלחימה הראשון . לא יוצאים מהטנק בכלל. חיים על מנות קרב שפג תוקפן. ממש לא אכילות אבל זה מה שיש. לא כל ההתנהלות ראויה לאיזכור בפרט זו של תחליפי השירותים שמחייבים לירות פגז כדי שיהיה תרמיל שישמש כבית שימוש מאולתר.

במהלך שהותנו הממושכת בתוך הטנק, מצאתי נושא להעביר הזמן-התעסקתי עם משה משה לגבי שמו. מה השם הפרטי ומה שם המשפחה שאלתיו ללא הרף. בנוסף אהוד גרוס ניהל אתו ויכוח על תופעת הפנתרים השחורים שמשה מאוד תמך בה והסביר את הרציונל שבמחאה מול אהוד שחלק עליו.

כבר ברגע הגיענו לקו האש הרגשנו במוראות המלחמה כאשר כבר בפגז ראשון הקמב"ץ גרנק נהרג ומזור מאבד יד. "יש שחור אחד וצהוב אחד" נאמר בקשר . מה שהכניס את רובנו די לחרדה.

לימים משה משה סיפר לי את מה שנמחק מזכרוני והוא שדאגתי ללא הרף האם בתיה תמצא חלב להאכיל את סהר במהלך המלחמה. "אל תדאג" השיב לי, "לתינוק מספיקה חצי שקית". כאב טרי לא חלקתי על דבריו. ובהמשך כתבתי בצבע לבן את השם סהר על כנף שמאל מקדימה. הבן שלי ישמור עלי, אמרתי הוא ירצה להכיר את אביו. ואכן כך היה.

בשבת 13.10.73 אנו יורדים מקו החזית ומחילופי האש להתרעננות ראשונה. מתקלחים בג'ריקנים. יש שיחת מח"ט. חברי מילדינר יושב לידי ומספר שדובדבני עוד חבר מהסדיר שלחם לצדנו בחטיבה נעדר.

בשיחה עם מילדינר אני אומר לו תראה מה קורה פעם חשבנו שאנחנו יורים פגז והמצרים בורחים. הפעם התברר ההיפך.

תוך כדי התרעננות אהוד המ"פ ניגש למשה משה ואומר לו : מה אתה רואה אצלי. משה מסתכל ומשיב : איני רואה דבר .גרוס מקשה ושואל שוב ומשה משה בשלו ואז מוציא המ"פ את משפט המחץ שנראה לנו הזוי באותו רגע: "אני מגולח ועכשיו לכו להתגלח". משה משה לא מהסס לרגע ויורה: "אהוד אתה יודע כשמוצאים קצין ירוי במלחמה , לא בודקים ממה נורה. מעוזי או מקלשניקוב. אז רד מהבקשה המטופשת שלך וברור לך שלא נתגלח. בוא נמשיך להילחם יחד באווירה טובה וחברית".

אחר הצהרים מגיעה פקודת תזוזה. אנו עולים על הטנק ופורצת שריפה מאחור בתמסורות (כך קוראים לחלק הזה) מכבים עם מטפים ומנסים להתקדם. שוב ושוב פורצת אש הטנק נדלק . כמקובל בשריון המ"פ מחליף לטנק תקין ואילן קיטאי עולה על הטנק שלנו במקום אהוד. גם אותו איני מכיר. קיבוצניק מנווה ים. שרק משה משה מכיר מהסדיר. נגררנו לטסה לסדנא ושהינו שם יותר מ24 שעות לתיקונים. התיקון הראשון לא צלח ולכן לקח זמן כה רב.

בלילה מגיעה ציפי שביט להופעה בסדנא. משב רוח מצחיק בלחץ ובחרדה שלנו. אילן ואני מנהלים שיחה בלילה. הוא מספר על אמו רעיה, שנפטרה מסרטן. ואני מספר על אבי, שנפטר מהתקף לב בהיותי בן 9. אילן מוסיף ומספר על תכניותיו ל-6 אחרי המלחמה -יחזור לטכניון ובעיקר יישב עם אביו לשתות אלכוהול עד שישתכר.

יום ג 16.10.73 מסתיים תיקון הטנק .קצין חימוש אוגדה שולח אותנו לגדוד אחר. " סעו ישר עד שתראו טנקי M60 כמו שלכם תצטרפו ותודיעו שאתם איתם".

בנסיעה אנו מתקדמים ישר לפי הנחיות קצין החימוש. יורים עלינו אש שטוחת מסלול ואנחנו ממשיכים. אני צועק לאילן בקשר : "אתה בטוח שזו הדרך הנכונה?". הוא שואל למה ואני משיב : אני רואה את מי התעלה בפריטלסקופ ( אמצעי הראיה והכיוון של התותחן). למזלנו מישהו צועק ברשת החרום של הקשר בטנק רשת מוסקיטו: "מי הטנק שעוד רגע נופל למים?. סע מהר אחורה!"

הצטוותנו לפלוגה ל ב גדוד 410 – לורה בקשר. אין לנו מושג מי מימיננו ומי לשמאלנו. עוברים כמה ימי לחימה שבלונים. בבקר שמש בעיניים ממתינים שתעבור ולא תסנוור ואז מתקדמים. נלחמים נגד מתחם חי"ר מצרי עם טילי נ"ט . כל יום עוד ועוד טנקים נפגעים. נלחמים נגד חי"ר בלי תחמושת מתאימה. אין לנו פגזים נגד חי"ר וגם המקלעים לא מתפקדים כראוי בגלל הכנות החדשות.

בלילה נכנסים לנוהל חניון לילה מפעם לפעם סופגים הפגזה על החניון. באחד הלילות נופל פגז בין הטנק שלנו לזה על ידינו במהלך תורנות השמירה שלי על הטנק . המט"ק השכן נהרג . בבקר אני מוצא על רצפת הטנק רסיס ענק שלמזלי עבר ביני לבין דופן צריחון המפקד בו עמדתי בשמירה .האם היה זה סהר ששמר עלי?.

באותם ימים התוודעתי לחשיבות ולנחיצות יחסינו המיוחדים עם ארה"ב. הרכבת אווירית האמריקאית הביאה לנו תחמושת במקום זו שאזלה. בגדים חסיני אש ואפילו תחתונים עם US ARMY .

17.10 תוך כדי התקדמות הגענו למחזה זוועה בחווה הסינית עשרות צנחנים שוכבים הרוגים במין מעגל, רובם חבושים בתחבושות אישיות. מבקשים מאתנו לפנותם. אני יורד מהטנק ומעמיס את ההרוגים על ספון הטנק מאחור. אפו זז להקיא וגם אילן מתקשה במשימה. עם סיפון ועליו חיילי צהל הרוגים עם נעלים אדומות, שאני עומד על הספון ומחזיק אותם שלא יפלו בדרך, אנו מגיעים לכביש.

שם ממתינה משאית והגופות מועברות לשם. סבב ועוד סבב . בסוף נשאר הרוג עם כובע טנקיסטים עליו - אותו איני מסכים לפנות . אילן שואל מה קרה לך? עד עכשיו תפקדת כמו מכונה. "אולי אני מכיר אותו וזה כבר יותר מדי גם בשבילי", אני משיב לו.

ב 18.10 אנחנו מתחברים לגשר הגלילים במגמה להביאו למי התעלה גרירת גשר הגלילים. אנחנו הטנק האחרון מצד שמאל תוך כדי הגרירה מגיעים מטוסים מצריים שמנסים לתקוף אותנו . יחידות החי"ר שלידינו קופצות אל מתחת לגחון הטנקים להסתתר. אנחנו בתחושה מחורבנת. רתומים לגשר בלי יכול לזוז כאשר מטוסי אויב מעלינו. מתפתח קרב אווירי בין חיל האוויר שלנו למצרים ומטוסים מצריים רבים מופלים מעל לראש. מיד אחרי תום הקרב בשמיים, נקרע שאקל החיבור מהטנק ואנו מתנתקים מהגשר (די לשמחתנו) . להיות קשור ללא יכולת תזוזה זה אנטי תזה לטנקאות.

20.10.73 שבת הוא היום הגורלי מבחינתנו. הגדוד ממשיך בהתקפה המטופשת על מתחם מיסורי. זו שגבתה מהגדוד מחיר דמים עצום.

תוך כדי התנועה אני מזהה נותב של טיל שנורה לעברנו .אני יורה לכיוון הג'יפ שעליו המשגר תוך כדי תנועה ופוגע . ניצלנו לכמה דקות. ומיד בקשר קריאת אזהרה: "2 א (זה אנחנו)טילים עליך".

אפו הנהג חומד לצון באותה שנייה ודופק לי ברגל מתוך תא הנהג ברגל וצועק בום. אני מתכופף בבהלה. באותה השנייה אנו נפגעים.

לימים התברר לי שהטנק שמאחורינו ניסה ליצור מיסוך מול יורי הטילים וירה פגז ישר לצריחון המפקד שלנו שם עמד אילן, שספג את כל עוצמת הפגז. ההתכופפות מצעקת אפו גרמה לרסיסים להחטיא, למזלי, את עורק הצוואר שלי ורק לשרוט אותי די עמוק בגב. מיד בשניית הפגיעה אני נמתח לאחור תופס את דפנות צריחון המפקד ושובר כנראה שיא גינס ומושך את עצמי בפעם אחת מתא התותחן ישר לסל הצריח מאחור.

חוטף מכות ונפצע קלות בשוקיים. עשן יוצא מהטנק בעיקר דרך תא המפקד שמעלי, שדרכו חילצתי עצמי והיה ריק.

אין קיטאי. משה משה פותח את פתח הטען קשר מלא בדם בפנים. אני שואל: "איפה אילן?". הוא משיב לי "נחתך לשניים ושוכב הרוג על הרצפה". הרוג בפנים. נחתך לשניים. מי יכול לקלוט את זה?

אפו יוצא מתא נהג. המצרים יורים עלינו. אני מבקש מאפו לחזור לתא נהג ואנחנו נוסעים אחורה. כמעט עולים על מצבור מוקשים. אני מכוון מסל צריח. כל הזמן הטנק מעשן ואני חושש שיתפוצץ. אני מסמל לטנק על ידינו לעצור לפנות אותנו, וזה הואיל ויש ירי מצרי בלתי פוסק שפוגע בכל מי שעוצר הטנק ממשיך בתנועת נסיגה שלו (שיפור עמדות לאחור קוראים לזה בשריון- כי לא נסוגים) ואנחנו נשארים על הטנק המעשן.

טנק אחר בפיקודו של דודי גינזבורג עוצר לידינו בכל זאת ולוקח את שלושתנו- לזחל"ם הרופא. הזחל"ם מביא אותנו לטיפול ראשוני בתאג"ד . הפצוע היותר קשה הוא משה שנפצע בעין. רסיסיו עמו עד היום.

במפקדת בגדוד מקבל פני חבר לספסל הלימודים בתיכון אבידור אבני שהטנק שלו נפגע קודם לכן והמתין לציוות מחודש . הדבר הראשון שאותו אבני אומר לי –"תוריד מיד את הסרבל". הורדתי ורק אחרי שהורדתי אותו הבנתי מדוע . מסתבר שבמהלך הפגיעה באילן, חלק ממנו נמרח עלי מאחור. קברתי את הסרבל בחול שם בסיני במתחם מיסורי.

מיד לאחר שקברתי הסרבל נזכרתי בשיחה עם אילן בסדנא בטסה כאשר אילן הטיף לי מוסר על שאיני כותב מכתב הביתה. "איני כותב כי אני בטוח שאם אשלח מכתב הוא יגיע עם הודעה על נפילתי בקרב" אמרתי לו. אילן גיחך ואמר לי שאני אכול אמנות תפלות ונתן לי בידי מכתב לאביו בבית. "אני לא פוחד" אמר . "תראה את השליש תן לו את המכתב שישלח לקבוץ".

עם אותו מכתב שהוצאתי מכיס סרבל עמדתי שם אחרי הפגיעה בטנק תוהה מה לעשות עם המכתב . לא העזתי לפתחו ולקרוא בו. קיבלתי החלטה של ילד בן 23 שלא מנוסה במקרים אלו וקברתי את המכתב בחול לצדו של הסרבל. בדיעבד חבל.

21.10 יום א אני כבר בלי טנק מסתובב רוב היום ליד אוהל החמ"ל מאזין לרשתות הקשר. חילופי דברים בין המח"ט טוביה רביב למפקד האוגדה נשארו חרוטים בזיכרוני ולא בגלל הריש המתגלגלת של טוביה. "2 כאן 40 (שרון לרביב) התקפה יפה מאוד. 40 כאן 2 (רביב משיב) מה שבוער זה שלנו עבור. לא זה מספיק ולפתע מובא פצוע קשה שאני מזהה מיד. מוטי קורב סטודנט לארכיטקטורה במכללה להנדסאים , חבר קרוב מאותו חדר בסדיר. מה קרה אני שואל ומתקרב לתאג"ד. מוטי הוצא הראש מתא טען כדי לעזור למ"מ לאתר טילים . אחד הטילים שפשף את צווארו ופגע בעורק.

בתאג"ד הרופאים מנסים לייצב את מצבו הכול מול עיני המודאגות. הצליחו קצת לייצב וצריכים לפנותו מיד לרפידים לבית החולים הקדמי. מסוקים עוברים בשמיים לסייע לכוחות הלוחמים. אני מנופף להם כדי שאולי ירדו לאסוף את מוטי והם במשימותיהם הקרביות. בסוף בחלוף זמן מסוק ואני נושא עם אחרים את האלונקה למסוק שאוסף אותו.

הרופא אומר לי: כנראה שישרוד אם יגיע בזמן לבית החולים. לימים בחופשתי הראשונה מהמלחמה אני מתקשר לשורת בתי חולים במאמץ לאתר אותו. להדסה בתל אביב איני מתקשר . אשתי שואלת אותי למה.? אני רוצה להשאיר לי פתח של תקווה אולי הוא שם כי בכול האחרים הוא לא נמצא. תוך יממה מתברר לי שמת במסוק מאיבוד דם.

באותו יום מתברר לי שעוד חבר קרוב מהסדיר זאביק אורפז נעדר וכנראה נהרג. כמה ימים קודם לכן מיום יומיים אחרי סיום המלחמה אני מצליח לטלפן הביתה ואחי מספר לי את שלא ידעתי שהחבר הקרוב ביותר שלי מוישה מילדינר נהרג גם הוא. כחצי שנה אחרי תון המלחמה נקראתי ליום מילואים כדי לשאת את ארונות של מילדינר לקבורת הקבע בקרית שאול. הצבא כמו כל צבא מסודר עד להחריד ואני כמפקד משמר הכבוד מקבל שובר צבאי מוזר - טופס שיגור לנושאי ארון.

22.10.73 יום ב מיד אחרי הפגיעה משה משה פונה לטיפול רפואי לרפידים.

אפו ואני עם שני נהגי משאית תחמושת ישבנו להכין לעצמנו משהו לאכול במאגר נפגעי טנקים. "פליטים" קראו לטנקיסטים שהטנק שלהם נפגע ושממתינים לשיבוץ מחדש.

הפסקת אש נקבעה לשעה 1852. אני אומר לכולם שבטח תהיה הפגזת אימים לסיום הלחימה.

יושבת קבוצת הפליטים ושומעים שריקות של יציאות- מתנהל ויכוח בין הפליטים האם מדובר ביציאות שלנו או שלהם? אני צועק שאותי לא מעניין שלנו או שלהם, אני בורח לתפוס מחסה. רץ לטנק סמוך עם אפו וקופץ פנימה. מפקד הטנק שכטמן מעפולה מוכר לי מהסדיר.

ברגע הקפיצה פנימה הטנק מתרומם באוויר. נהגי המשאית שמעו לי וברחו, הם קפצו לתעלת המים המתוקים הסמוכה וניצלו. כל הפליטים האחרים נהרגו . מסתבר שהמצרים ירו כאקורד אחרון טיל קרקע קרקע שפגע בדיוק במקום בו ישבנו לאכול ומחק את היושבים מעל פני האדמה.

12.11.73 שבועות מספר חלפו ואנחנו במין מלחמת התשה מול המצרים. אני בינתיים הספקתי לחזור לפלוגה המקורית פלוגת אהבה שמה בקשר.

באותו יום נחתם הסכם בקילומטר ה101 . אחרי התשה ארוכה. משה ינאי ששמר משמרת אחרונה בחניון שלנו בלילה מעיר את כולם : וצועק עלו על הטנקים ותראו . כולם קופצים ומסתכלים ופרט לחול לא רואים דבר. מה רואים? שואלים כולם את ינאי. "רואים את הסוף" הוא עונה. אחרי עוד מספר תקריות עוזבים את אפריקה וחוזרים ארצה.

מה שהתחיל בכיפורים מסתיים בפורים.

158 ימי מילואים. 119 הרוגים בחטיבה, מבין חבריי טובים והקרובים שלחמו לצדי שלושה – מוישה מוטי וזאביק - נהרגו ואחד דובדבני נפל בשבי. גם רבים אחרים שהכרתי מקורב נעלמו לי מהחיים, צעירים שהכרתי, חברים שצחקתי איתם. ואני שרדתי ונשארתי עם שריטה עמוקה לכל החיים.