בשבע מהדורה דיגיטלית

לצחוק עם כאב בטן

שתי הסטנדאפיסטיות הדתיות מביאות אל הבמה את חייהן האישיים, עם הכאבים והנקודות הרגישות.

אלישבע זינגר , י"א בתשרי תש"פ | עודכן: 19:20

לא מוכנות להצחיק בשלוף. חנה כהן-אלורו (מימין) והניה שוחט
לא מוכנות להצחיק בשלוף. חנה כהן-אלורו (מימין) והניה שוחט
צילום: מור מזל

כשחנה כהן-אלורו והניה שוחט נפגשות, אין צורך לערוך ביניהן היכרות. בין שתי הסטנדאפיסטיות נרקם כבר קשר שהן מגדירות כ"קבוצת תמיכה".

זה התחיל בהתכתבות במסנג'ר והמשיך לשיחות ליליות אחרי הופעות. כשהן נפגשות, מרגישים את הזרמים התת-קרקעיים ביניהן. בין ההקנטות למחמאות זורם קשר מקבל ונותן של אחיות לקריירה.

להניה יש מופע בשם 'דברים שעיבדתי בדרך' שרץ כשנתיים. לחנה מופע משלה בשם 'קולות מהבטן' וכן מופע זוגי עם אחותה, דינה גבריאלי, בשם 'אחיות במה'. לשתיהן יש אלפי עוקבים בפייסבוק, שם הן משתפות בכנות גם במתרחש מאחורי הקלעים של הסטנדאפ שלהן, בחיים האישיים ובגלגולים שבדרך, מה שמזכיר שלא תמיד הן היו סטנדאפיסטיות.

חנה ביימה בעבר הפקות באולפנות וגרה בצפון עם משפחתה, עד שההשגחה העליונה התערבה: "קראו לי לשיעור נשים של הרבנית קוק במושב בר יוחאי", היא נזכרת איך הכול התחיל. "הרגשתי לא שייכת לזה בכלל. לפני השיעור הרבנית ראתה אותי בשביל וחיבקה אותי חיבוק שגרם לי לבכות שעות אחר כך, ובזכות זה המשכתי לבוא. אחרי כמה חודשים, ערב אחד היא ביקשה מהקהל לשתף בניסים. עליתי לבמה ושיתפתי והקהל לא הפסיק לצחוק. במשך שנה וחצי בכל שיעור של הרבנית קוק הייתה לי פינה של עשר עד חמש עשרה דקות. בשלב מסוים אנשים הגיעו כדי לשמוע אותי. אחרי שנה וחצי המשמשת של הרבנית אמרה לי: יש לך הופעה, תראי כמה חומר יש לך. הלכתי לייעוץ עסקי והיועצת יילדה אותי, גרמה לי להבין שכל החומרים נמצאים בתוכי. אחרי כן דינה אחותי ואני התחלנו לשווק את ההופעה. בחנוכה הקרוב נחגוג ארבע שנים".

הניה שוחט עבדה במשך עשור בעבודות שונות, האחרונה שבהן הייתה הנהלת חשבונות. שם גם החלה התפנית לעולם הבמה: "בעבודה האחרונה שלי עשיתי הופעה ראשונה לעובדות. חברה דחפה אותי לזה והיה מוצלח. אז התחלתי להרגיש את הברק של לגעת באנשים ולשחרר אותם, סוג של תרפיה. לפני שנתיים ישבנו לכתוב הופעה עצמאית".

עודף משקל וכביסה

אילו תכנים אתן מביאות בהופעות שלכן?

הניה: "אני פותחת בסיפור הפרטי שלי בתור ילדה בבני ברק שמרגישה לא שייכת, ומתגלגלת לזוגיות, ילדים, העבודות שהחלפתי בחיים. היו לי לפעמים מחשבות לדבר על נושאים אחרים, אבל אלו החיים שלי. אם לא נתעסק בחומרים האלה, אז את מה נרפא?".

חנה מזדהה ומתארת את המופע שלה באותו אופן: "אני פשוט מדברת על החיים שלי. לא מדברת על מה שלא קשור אליי. מביאה רק דברים מעולמי, דברים שעוברים עליי. אני מביאה אותי וזה העניין. כמה שאני יותר אמיתית, אנשים יותר מתחברים לזה. בניתי את המופע שלי מתכנים כמו זוגיות, גידול ילדים, עודף משקל, כסף, כביסה".

אפילו מערכת היחסים עם אמה היא חומר למופע, מספרת חנה: "אחרי איזו שבת אצל ההורים, אמא שלי שולחת לי הודעה: 'אני מקווה שלא עצבנתי אותך מדי'. אני עונה לה: 'לא נורא אמא, הכול חומר למופע'. ואמא ענתה: 'אם צריך, יש לי עוד כמה הערות לתת לך'. זו הבדיחה בינינו. תעצבני אותי ואני אעשה מזה משהו".

הניה סגרה מעגל אישי באחת ההופעות, שבה סיפרה על תחושת חוסר השייכות שחוותה ועל כך שלא התקבלה לסמינרים: "לפני כמה זמן הופעתי בבני ברק. הגעתי להופיע באולם בית הספר שבו דחקו אותי אל מחוץ לאולם, כי באתי להם לא טוב בעין. בסוף ההופעה ניגשת אליי מורה, מהזן שכנראה לא קיבל אותי, פאת פלסטיק, הדור הישן. היא באה אליי, מחבקת אותי ואומרת: את לא יודעת איך ראיתי את הנשומל'ה שלך כל המופע. איזו נשמה יהודית יש לך".

הבחירה להעלות את החיים האישיים על הבמה אינה קלה, הן משתפות, כי המופעים שלהן כוללים תכנים שמגיעים עמוק מהבטן. ויש ביקורות ותגובות מהקהל שפוגעות בבטן הרכה, כי הן מגישות את עצמן חשופות על הבמה.

אז מה נותן לכן את הכוח להמשיך בקריירה הזאת, שתובעת מחירים רגשיים?

הניה: "בתחילת הדרך הופעתי באירוע מסוים לפני המון נשים. באתי שאננה, קטן עליי. האקוסטיקה הייתה מזעזעת, הייתה הופעה מחרידה, היו המון דיבורים. איבדתי את זה, ביקשתי שקט, צחקתי והתחננתי. עוד לא הייתה לי ההבנה שאני צריכה לעצור, אז המשכתי עד הסוף. זו טראומה שזכורה לי היטב. אחרי שלושה ימים של בכי בבית קיבלתי פרחים ומכתב אנונימי ממישהי שאמרה שהייתה באירוע הזה. היא חוותה טרגדיה אישית לאחרונה ופעם ראשונה מזה חודשים שעלה לה חיוך, והיא חזרה הביתה ורקדה עם הילדים. יש קונה עולמו בשעה אחת. כל שלושת הימים שלפני כן לא בכיתי כמו באותו רגע כשקראתי את זה".

"זו שליחות מורכבת", מסבירה הניה את המוטיבציה לעסוק בתחום, "הקב"ה עוטף אותה בזוהר, אבל הליבה לא פשוטה. את עוברת טראומה מול מאות נשים בשביל אישה אחת? כן, עברת את כל זה בשביל אישה אחת. תהיי בענווה. אני גם מקבלת הרבה פעמים הודעות של 'כמה צחקתי', איך נכנסתי ככה ואיך יצאתי אחרת. זה נותן לנשים כוח להבין שכולנו משוגעות ביחד. זה מה שנותן לי דלק ותחושה שזכיתי".

חנה: "מה גורם לי להמשיך? כמו שאני אמא וזה חלק מהשליחות שלי. אימהות היא לא תמיד כיפית וקלה. אז גם ההופעות הן השליחות שלי. ההודעות שאני מקבלת מנשים אחרי זה נותנות את הכוח. אני לא יכולה להפסיק לעשות את השליחות שלי, וזה כרוך גם באתגרים כי ככה זה. פעם מישהי כתבה לי: 'בעלי ואני היינו במצב על הפנים, יצאתי להופעה ולא ידעתי איך אני חוזרת הביתה. הבאת לי רפואה לנפש. הרגשתי בן אדם שפוי, ושמה שעובר עליי הגיוני'".

"אני לא מצחיקה"

ניסיונות חוזרים לגייס מהשתיים טיפת הומור ופאנצ'ים לטובת הריאיון נתקלים בהפך הגמור. לא בדיחות עולות כאן, אלא שיח סביב הציפייה התמידית מהשתיים להצחיק.

חנה: "הלכתי לערב נשים ביישוב, ובאו אליי נשים שביקשו: יאללה חנה, תצחיקי אותנו. עניתי להן: יש לכן תקציב לזה? פעם אחרת נכנסתי לעזרת נשים באיזו ישיבה, והיו שם המון אימהות של אברכים. איך שאני נכנסת, כולן פורצות בצחוק. אמרתי לה': איזה דבר זה שכל מקום שאני באה, כשרק רואים אותי נקרעים מצחוק. איזה כיף לי. אבל שלא יצפו מעבר לזה, הם יכולים רק להתבונן ולהיקרע. כשמישהו בא ואומר לי 'תצחיקי', אני אומרת 'אני לא מצחיקה', זה האינסטינקט שלי, או לצחוק ממבוכה. אני יודעת להביא את עצמי, אני לא מספרת בדיחות או יודעת לחקות. יש לי אותי, זה מה שיש לי".

הפעם תורה של הניה להזדהות עם הדברים: "אני משדרת עוינות כללית בסך הכול", היא קורצת, "וכשמבקשים ממני באירועים להצחיק, אני עונה: זה כמו שאת רואת חשבון ויבקשו ממך פתאום פתרון של בעיה בתחום. זה מבלבל אנשים, כי הניה המצחיקה בסתם שיחה זה סבבה, אבל בלי לעשות סטנדאפ. אל תבקשו ממני עכשיו לעמוד לעשות לכם סטנדאפ, זה דורש ממני הרבה. זה לא יוצא לי מהשרוול".

לא רק שהמופע לא נשלף להן מהשרוול, אלא שעם כל הצחוק והעקיצות הן מכוונות לפני כל עלייה לבמה אל מקום גבוה מאוד: "לפני כל הופעה אני מבקשת מהקב"ה: 'הבמה היא לא שלי, היא שלך'", משתפת חנה, "יש לי תפילה קבועה: 'אני לא פה בשבילי. תן לי להיות צינור, תן לי להיות מדויקת, שלא אבוא בגאווה'. זה אף פעם לא ברור לי מאליו".