בשבע מהדורה דיגיטלית

פוסט ציוני

נעם פתחי ואיילת לאש מדברים על כתיבה פוליטית והצבת גבולות, מגלים מתי מורידים פוסט ומסבירים למה הם לא מתרגשים מתגובות מכפישות

עפרה לקס , י"ב בתשרי תש"פ

"מי שיגיד לך שהוא לא רוצה לראות כמויות של לייקים, משקר". איילת לאש ונועם פתחי
"מי שיגיד לך שהוא לא רוצה לראות כמויות של לייקים, משקר". איילת לאש ונועם פתחי
צילום: שלומי יוסף

בית הקפה בקניון איילון הפגיש שני אנשים כמעט הפוכים זה מזה. הוא איש פרסום, חילוני תל אביבי בן 45, היא מורה מכוסת ראש ("לזה קוראים בובו?"), אם לארבעה בת 30, תושבת רחלים. את העולמות השונים של נעם פתחי ואיילת לאש מחברים קורי רשתות משותפות - פייסבוק וטוויטר, ששניהם פעילים בהם מאוד. שניהם מעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת הממסדית לא עוסקת בהם, מביאים אג'נדה אחרת מהמקובל ומשפיעים כל אחד על סביבתו.

מבין השניים, נעם פתחי (36 אלף עוקבים) היה הראשון שקפץ למי הרשת החברתית. זה קרה לפני 11 שנים. "הייתי מנהל קריאייטיב במשרד פרסום. בזמני הפנוי נכנסתי לפייסבוק וראיתי אנשים שיכולים לעסוק בכל מקצוע שהוא, והם גם מוכשרים מאוד בכתיבה. התחלתי להיפגש איתם במשרד. ביניהם למשל יותם זמרי. מכאן התחלתי לכתוב בעצמי".

קצת אחר כך פרץ מבצע עמוד ענן, והוא החל להביע את דעותיו הימניות ברשת. אבל זה לא היה פשוט. העבודה במשרד פרסום הכריחה אותו כל השנים להצניע את דעותיו הימניות. "אתה משתדל להיות זהיר. עם הזמן אתה מקבל ביטחון, יש לך קצת השפעה ולייקים ואתה לא מרגיש בודד, וגם רואה שהאדמה לא רועדת. אבל היו הרבה תקריות לא נעימות עם לקוחות ואיומים. כל ימני במשרד פרסום חווה את זה. סביבת העבודה של עולם הפרסום התל אביבי מלחיצה. לקוחות מתחילים להעיר לך, ובתוך המשרד לאנשי שמאל יש את הדרך שלהם לעשות את זה".

בסופו של דבר, לפני ארבע שנים הוא עזב את משרד הפרסום האחרון, ותוך זמן קצר קיבל פנייה מרדיו דרום ורדיו גלי ישראל לבוא ולשדר תוכנית רדיו יומית. מאז הוא ברדיו, ועושה גם טלוויזיה וגם כותב פרסומות. הרשת בהחלט קידמה אותו. "לא הייתי מקבל תוכנית רדיו או טלוויזיה בלי הרשתות".

היום כבר מותר להיות ימני. אתה חושב שהרשתות עשו את זה?

"בטח. הרשתות נתנו לגיטימציה גם לאנשי ציבור ולפוליטיקאים לקבל את הביטחון מול התקשורת. נפתלי בנט היה הראשון שזיהה והבין שאם יש לך כוח ברשתות, אתה פחות צריך להסתמך על התקשורת הממוסדת, ואז הצטרף בנימין נתניהו. הם קיבלו כוח ברשתות, יצרו לעצמם מסלולים עוקפי תקשורת, והלכו עם זה עד מלחמה אמיתית בגופי תקשורת ובאנשי תקשורת מסוימים". לדברי פתחי, כל זה לא היה קורה בלי הרשתות, "כי אחרת אתה בפה שלהם ונתון לחסדיה של קליקה שחושבת בצורה חד-גונית".

איילת לאש מצטרפת לדברים: "אין ספק שהרשתות החברתיות הורידו קצת את קרנה של התקשורת. עד עכשיו הם היו האחראים הבלעדיים על הפה של המדינה ולא היו סינון ובקרה. הרשתות הורידו קצת את החשיפה לתקשורת, יש פחות צופים ומאזינים ואני מכירה הרבה אנשים שצורכים תקשורת רק דרך הרשתות". גם היא, אגב. "כבר כמה שנים לא נכנסתי ל-ynet או לוואלה. אני נכנסת לטוויטר של כל הכתבים ומשם אני יודעת מה חדש. ואם עד עכשיו הם היו מדווחים מה שהם רוצים ולא חשופים לביקורת, היום כותשים אותם בטוויטר ומעמידים אותם במקום".

השעיה חודשית מפייסבוק

לאש (8,600 עוקבים) נכנסה לפייסבוק באיחור כבד. היא משחקת בזירה הזאת רק ארבע או חמש שנים. מי שדחף אותה לזה הוא אחיה, שגם המליץ לה אחרי מי לעקוב. "הוא גם הזכיר לי את השם שלך", היא אומרת לפתחי. "ככה גיליתי שאני לא צריכה להתעצבן לבד, ואפשר לשתף את הציבור בעצבים שלי".

הופתעת מההד שקיבלת?

"הופתעתי ואני עדיין מופתעת כל פעם מחדש. כי אני, בניגוד לנעם, נחשבת אחת עם דעות קצה, ואני מופתעת לגלות כל פעם מחדש שאני פה של הרבה אנשים. גיליתי שאני לא כל כך בקצה ודעתי מתקבלת גם על ידי הציבור המיינסטרימי". לאש היא כתובת להרבה מקרי טרור מושתקים, לא רק ביו"ש. "אנשים פונים אליי במסות ומבקשים שאספר את הסיפור שלהם. כוורות שהרסו להם, פרוטקשן, שריפות. אני מעוררת את מה שהתקשורת משתיקה. אני חושבת שאפילו ארבעה אחוזים מהמקרים שאני כותבת לא מקבלים חשיפה".

פתחי עשה מזה קריירה. לך לא הציעו לכתוב?

"הציעו לי הרבה הצעות. גם לרוץ לפוליטיקה. אבל תמיד עומדת לי בראש המחשבה שברגע שישלמו לי על זה, אני לא אוכל לכתוב מה שאני רוצה. אז אני מעדיפה להיות אדון לעצמי".

פתחי, יש דעות שלא תכתוב?

"יש דעות שלא אשמיע, יש דעות שאני מאוד אמנן. אם כתבתי שניים או שלושה פוסטים שאני יודע שידליקו את העוקבים השמאלנים שלי, יש מצב שאעצור. לצערי אני עדיין צריך להתפרנס ולחיות פה". כלומר, הוא עדיין כותב פרסומות ויש לו לקוחות.

לאש קצת מצטערת וקצת נדהמת לשמוע: "זה ממש עצוב. זו סתימת פיות".

פתחי: "נכון. אבל אל תשכחי שיש לי גם תוכנית רדיו, שם אני פורק". במחשבה שנייה, הוא מסביר שגם זה בעירבון מוגבל, כי המפרסמים לא רוצים תוכנית פוליטית מדי, "ואנחנו נמצאים בשוק תחרותי".

גם לאש מודה שעבודתה עומדת לנגד עיניה כל העת. "מספיק שיהיה הורה אחד שיתלונן. פעם אחת הפסדתי עבודה בגלל הכתיבה שלי. הגעתי להתראיין אצל מנהל בית ספר שאמר לי: אולי מה שאת כותבת לא מתאים לכל ההורים? אמרתי לו: מה שאני עושה אחר הצהריים לא רלוונטי לעבודה. אני גם לא משתמשת בקללות או משהו. הוא מצידו רמז לזה שאני לא יכולה גם לעבוד אצלו וגם לכתוב". היא החליטה לחתוך, "זה לא מחיר כל כך גבוה. ידעתי שאמצא עבודה במקום אחר. אני לא אאבד לקוחות שמנים כמו נעם. אני לא אשתוק כי מישהו אחר יכתיב לי. מותר לנו להשמיע את הדעות שלנו. מדובר פה בדעות פוליטיות. אני משתדלת לכתוב לגופו של עניין ולא לגופו של אדם".

לאש, אגב, מודרת באופן תדיר מהפייסבוק. כל כמה ימים היא מושעית לחודש שלם. זו גם הסיבה שהיא עברה לאחרונה לכתוב הרבה בטוויטר. "מישהו יושב עליי חזק. הציעו לי לתבוע את פייסבוק אבל עוד לא הגעתי לזה". הטוויטר, היא מרגישה, יותר מגוון. פתחי פחות אוהב אותו. שניהם מסכמים שזו רשת בלי נשמה.

פתחי: "הפריבילגיה שלה להתנהל כמו שהיא רוצה זה באמת משהו שאני מקנא בו. לי אין את זה. הלוואי שהייתי מורה או מחנך ויכולתי לשים קצוץ כי הפרנסה שלי מובטחת. אבל אחרי שאני לוחץ פוסט, אני יושב עם מנכ"לים וסמנכ"לים שלא חושבים כמוני. אנשים לא רוצים לעבוד עם מישהו שהוא בתבנית של קיצוני".

אצבע בעין לעיתונאי השמאל

גם פתחי וגם לאש מקבלים איחולים שונים בפייסבוק ובטוויטר. גם כאלה שממש לא נעים לקבל וכוללים נאצות ואיחולי מעבר למצב צבירה אחר. "אני מזמן לא נעלבת", אומרת לאש, "למדתי להתחספס. אני לא קוראת תגובות כאלה, ואם כן אני אומרת לעצמי 'טיפש' ועוברת הלאה. בהתחלה עוד הייתי טורחת להתווכח עם אנשים אבל מהר מאוד זה עבר לי, כשהבנתי שעל כל אחד שמקלל וכועס יש הרבה שמסכימים איתי".

פתחי מסביר את הרציונל שלו: "אם יש לך עשרה תומכים ועשרה מכפישים, המכפישים יכתבו יותר כי השלילה מניעה אותם לכתוב. אין מה לקחת את זה ברצינות".

למרות הפופולריות של שניהם, הם לא מסתירים את הרצון לקבל את אהדת העוקבים, כלומר לייקים רבים. הם קוראים לזה שמירה על רף. "אם מישהו יגיד לך שהוא לא רוצה לראות כמויות של לייקים, הוא משקר לך", אומר פתחי, ולאש מוסיפה: "אתה רוצה לדעת שיש אהדה למה שאתה כותב".

פתחי: "אצלי הכתיבה היא גם מקצוע. אז אני כותב גם כדי לשמור על כושר הכתיבה. אם כתבתי פוסט הומוריסטי והוא לא מצחיק, אני כן אחשוב למה ואולי אוריד אותו".

לאש: "בפוסטים הפוליטיים לא אכפת לי אם אהבו או לא. זה מה שאני חושבת ואשאיר את זה גם אם היו לי רק 150 לייקים. אבל בפוסטים הומוריסטיים אני אומרת לעצמי: כנראה שלא הבינו את הבדיחה, ואני אוריד את זה כדי לא להתבזות".

כן, שניהם משתמשים בהומור. לאש: "זה יכול להגחיך סיטואציות, זה יכול לתת בום לפנים בכל מיני מקרים של צביעות משוועת. כשאתה לוקח מקרה כזה ומטיח אותו בפני האנשים וזה מצחיק, אי אפשר להתכחש לזה". פתחי: "אני גם לא רוצה להיות זה שזועף ורוטן". לאש: "בדיוק". פתחי ממשיך: "ואם אתה מוצא דרך לומר את הדברים בהומור או מטאפורה או דיאלוג מצחיק, יש לזה המון ערך".

אנחנו ממשיכים לדבר על כוחן של הרשתות, ועל הגיוון שהן מביאות. פתחי מזכיר את התקשורת המונוליטית שהייתה בזמן ההתנתקות, והשאלה שעולה היא האם הרשתות הביאו לכך שלא תוכל להתרחש עוד התנתקות.

פתחי מדייק: "לא יכולה להיות תקשורת כמו שהייתה אז. היום לא יכול להיות שמי שמתנגד להתנתקות יושתק ככה. אבל עדיין הבמות המרכזיות והמיקרופונים והמגברים", לאש משלימה: "נמצאים בידם".

פתחי: "אבל יש גם כוח לאנשי הרשתות ולכלי התקשורת הימניים".

לאש: "בזכות הרשתות יש גם יותר ימנים באמצעי התקשורת הרגילים, כמו ברדוגו, קלמן ועוד".

פתחי: "הרבה שנים סגרו דלתות לאנשי ימין, ופתאום רואים שהאנשים האלה מביאים איתם רייטינג וקהל וגם הרבה פעמים היגיון. התקשורת בישראל הייתה מוטה ברמה שאני לא מאמין שהייתה מדינה כזאת חוץ מהמדינות הקומוניסטיות".

כך או כך, לאש מבטיחה דבר אחד: "אנחנו נמשיך להיות בפייסבוק ובטוויטר, נהיה האצבע בעין של עיתונאי השמאל ולא נרפה, במיוחד אם הם ימשיכו לשקר".