בשבע מהדורה דיגיטלית

נלחמים ברעב, מבקשים את החסד

הבאת עצמות יוסף לקבר ישראל עמדה למשה כשהקב"ה בעצמו עסק בקבורתו. ההנהגה שלנו צריכה לעבור משפת הטרור לשפת הערכים היהודיים

פרופסור שמחה גולדין , י"א בתשרי תש"פ | עודכן: 19:00

פרופ' שמחה גולדין
פרופ' שמחה גולדין
צילום: שריה דיאמנט/TPS

אצל מי משני הגיבורים של הדר נתחיל את הסיפור? ממשה או מדוד? נתחיל ממשה. בעוד שבועיים נשמע על מותו בסוף ספר דברים, בפסוק מופלא: "ויקבור אותו בגי". מי קבר את משה בגיא? התשובה: "הקב"ה נתעסק בקבורתו של משה".

הקב"ה קבר את משה בגיא! לתמיהה כיצד אנו יכולים להעלות על הדעת שהקב"ה יתעסק בקבורתו של בן אנוש ואפילו יהיה זה משה, ניתנת התשובה שהקב"ה אכן התעסק בקבורת משה, כי משה היה המנהיג שקיים את השבועה שעם ישראל נשבע ליוסף, שייקחו את עצמותיו לארץ ישראל כשיעזבו את מצרים. "וייקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקוד יפקדו אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג, יט).

משה, זה המנהיג בן שבט לוי שהבין כי ההבטחה "פקוד יפקוד" קשורה קשר בל ינתק ל"השבע השביע". אם לא מקיימים את המצווה, את השבועה, ה' לא יפקוד את עמו. ומשה ממלא את המצווה ולא מניח אותה מידו 40 שנה. כדברי המכילתא דרבי ישמעאל, "וייקח משה את עצמות יוסף עמו - להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: חכם לב ייקח מצוות ואוויל שפתיים יילבט (משלי י, ח)". יש העוסקים בביזה, יש המדברים על המצווה - "אוויל שפתים יילבט", ויש חכמי לב שלוקחים את המצווה. וזה מה שמשה מלמד אותנו - אין למעלה ממצוות הבאת החלל לקבר ישראל. ולכן זכה משה והקב"ה התעסק בקבורתו. והיכן מי שעוסק בהבאת בני לקבר ישראל?

אין הדבר תלוי אלא בהנהגה

אחרי משה אפשר להגיע לגיבורו השני של הדר – דוד. וזה מה שמלמד אותנו על דוד התנא פנחס בן יאיר. "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה' - (שמואל ב כא, א, ופרקי דרבי אליעזר פרק יז) רבי פנחס אומר מיד כשמלך דוד, בא רעב שלוש שנים, שנה אחר שנה". מה הרעב הזה? ולשם מה התוספת "שנה אחרי שנה"? פנחס בן יאיר למד מכאן כי בתחילה דוד ייחס את סיבת הרעב לחטאים של עם ישראל, והכתוב "שנה אחרי שנה" מלמד שבכל שנה חיפש דוד את החטא שעם ישראל חוטא בו, החטא המביא את הרעב. בשנה הראשונה חשב דוד שהעם חוטא בעבודה זרה, בשנייה חשב שהעם חוטא בשפיכות דמים, בשלישית חשש שהעם נתפס לגילוי עריות. בכל שנה חוזרים שליחי המלך ואומרים: "יצאנו, בדקנו, לא מצאנו", והרעב ממשיך.

מהו הרעב? אולי הייתה זו בצורת, אבל אני מרגיש שהרעב הוא רצון למשהו שאי אפשר למלא. קלקול יסודי – זו תכונתו של הרעב. דוד הבין כי לא התנהגות העם היא שמביאה את הרעב, אלא קלקול במנהיגות, בו עצמו, ואמר: "מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי". מה עושה המנהיג שמבין שהוא, התנהגותו, היא סיבת הרעב? מאיר לנו פנחס בן יאיר: "מיד עמד דוד לפני הקב"ה והתפלל". התשובה לא איחרה לבוא: "על שאול".

מה שורש הרעב, הפילוג, חוסר ההחלטה, הבצורת? הסיבה היא שלא הובא שאול המלך לקבר ישראל. מיד תיקן דוד את הדבר. הדבר הראשון שעשה הוא לכנס את ההנהגה כולה. "מיד עמד דוד ולקח את כל חכמי ישראל וגדוליהם", והם יחד הולכים ומביאים את שאול ואת יהונתן מעבר הירדן, נותנים את עצמותיהם בארון וחוצים איתם חזרה את הירדן לתוך ארץ ישראל. ואז (שמואל ב' כא, יד) מצווה המלך שחכמי ישראל וגדוליהם יעברו עם הארון שבו חללי המלחמה בכל גבול ישראל, בכל שבט ובכל שבט, "והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד כדי שיצאו ידי חובתן בגמילות חסדים".

זה מה שלימד דוד את העם - מידת החסד הגדולה ביותר, הבאת חלל, לוחם לקבר ישראל. והקב"ה? "כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שם) ויעתר אלוקים לארץ אחרי כן". החסד הוא שמשבית את הרעב.

זהו החסד עליו בנויה ברכת הטוב והמיטיב שבברכת המזון. הברכה שנתקנה, כפי שמלמד אותנו רב מתנה במסכת תענית (לא, א), רק אחרי שהובאו הרוגי ביתר לקבורה.

בסוף מלחמת בר כוכבא עמד העם בתוך ייאוש גדול. המעצמה הרומית הרגה את אחרוני לוחמי בר כוכבא שנתבצרו בעיר ביתר, ולא אפשרה להביאם לקבורה. הורים לא ידעו מה גורל בניהם, נשים לא ידעו אם הן עגונות או אלמנות, וילדים לא יכלו לבכות את הוריהם. אז אפשרה רומא לקבור את חללי הקרב. מיד תקנו חז"ל את ברכת הטוב והמיטיב והכניסו אותה בתוך ברכת המזון. מה משמעות הברכה הזו שהיא כל כך שגורה על פינו, שאיננו שמים לב ללקחה? אנו מבקשים את החן והחסד, את הרחמים ואת הרווח. אנו מבקשים את הדברים הבסיסיים, הפשוטים, הברורים ביותר - פרנסה וכלכלה, הצלה והצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, רחמים, חיים. בזכות מה? בזכות החסד. בזכות הבאת חלל לקבר ישראל.

משה לקח את המצווה, דוד לימד אותנו שהבאת חלל לקבר ישראל היא חסד. ובלי החסד הזה איננו זכאים לאף לא אחת מבקשות היום יום. ללא החסד רעב יהיה לנו, לא פרנסה, לא כלכלה, לא הצלחה, לא ישועה ובוודאי שלא ברכה. רעב יהיה. רק אחרי שגמלנו את החסד שבהבאת לוחם לקבר ישראל אנו יכולים להעז ולבקש את כל הבקשות הפשוטות הרגילות של היום יום. ומכל טוב אל יחסרנו, אמן.

תנו לי משה ויורשיו

לפני חמש שנים, בסוף מבצע צוק איתן, אנחנו, משפחת גולדין, מנענו תמונת ניצחון של החמאס מחזיק בבן דוד של שר הביטחון כשבוי חי. אחרי חמש שנים השיג החמאס תמונת ניצחון מרהיבה כשראש הממשלה נמלט חפוי ראש, תחת משמר, באמצע מסע בחירות לצלילי צבע אדום. לי יש חשבון עם החמאס, למאות הרוגים, פצועים, פגועי הלם מסויטים יש חשבון עם החמאס, והחמאס מסיים כל סיבוב בניצחון. הוא קיבל מים, חשמל, בטון במאות טונות, סחורות ומאות מיליוני דולרים קטאריים, וכעת מדינת ישראל מסייעת להקים בית חולים לטיפול בפצועי החמאס, לא רחוק מהמקום שבו הבן שלי נפל. כיצד זה קורה? כי אנחנו בתקופת רעב. כי המנהיגות לא הביאה את חיילינו-חללינו לקבורה. נטשנו את החסד, וכך נכנסנו לתקופת הרעב. ההנהגה שלנו, הפוליטית, המדינית והדתית, זנחה את כל ערכיה, וקיבלה על עצמה את שפת הטרור. בכל פעם שמדברים על החזרת החיילים, אנחנו מדברים על "המחיר", על "המשבר ההומניטרי", על האיום ב"מלחמה".

אנחנו מאוימים מהמחיר. נכנעים לשפת מאפיה טרוריסטית, כאילו אנחנו עדיין בתחום המושב, פוחדים מהקוזקים שיבואו. כאילו אנחנו איננו יכולים, בשפה שלנו, לקבוע לחמאס את המחיר שישלם על התנהגותו הטרוריסטית. אנחנו מאיימים על עצמנו בסכנה של "להרעיב את עזה" כאילו איננו יודעים שמשבר הומניטרי הוא מעשהו של הטרור. אם לא היה טרור בעזה, בוודאי שלא היה משבר הומניטרי בעזה, כי מיד כשאנו פותרים משבר אחד, החמאס דואג שיתחיל משבר אחר. מדברים ומאיימים על מלחמה שחס ושלום תיפול עלינו, כאילו החמאס לא פותח במלחמה כשמתאים לו, יורה רקטות כשבא לו, צולף על חיילי צה"ל כשמתחשק לו, מבעיר את שדותינו כשרואה שאנו נסחטים. כאילו לא בנינו מדינה ריבונית, כאילו לא העמדנו צבא שעיני כל העולם נישאים אליו, כאילו שחבורת טרוריסטים היא האיום על מדינת ישראל.

אנחנו, משפחת גולדין, מבקשים להפסיק לדבר בשפת הטרור, לדבר בעברית, בערכים, בשפתו של משה, בשפתו של דוד. אנחנו נקבע לטרוריסטים את המחיר שהם ישלמו, אנחנו נקבע את התנאים לסיוע ההומניטרי, אנחנו נכריח את האויב להתנהל לפי ערכינו. הבאת החיילים הביתה, חללים, פצועים או שבויים, מוכרחה להיות ראש החץ במאבק הזה, משום שהמאבק שלנו הוא מאבק על התודעה. אם מדינת ישראל חרתה על דגלה כי היא מביאה את חייליה משדה הקרב חיים או מתים - היא תעשה זאת. מדינה מנצחת את אויביה כשהיא מעמידה את ערכיה מול ערכו של האויב.

אלא שהמנהיגות שלנו שבויה בתודעת הפחד מהחמאס. אנחנו צריכים לדחוף את מנהיגינו לקיים את המצווה, כפי שמשה עשה, לנצח את הרעב כפי שדוד עשה, להעמיד את המצווה בראש סדר העדיפויות כפי שחז"ל קבעו. אולם המנהיגות איננה. היא שותקת. היא אחוזה בשפת הטרור, היא בתוך הרעב. והרעב יימשך. אני צריך את משה ויורשיו, אני צריך את דוד ויורשיו.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)