בשבע מהדורה דיגיטלית

שרשרת הדורות - סיפור לילדים

כשהייתי קטן, היינו נוסעים לסבא וסבתא לסוכות.

אסתי רמתי , י"א בתשרי תש"פ

שרשרת הדורות
שרשרת הדורות
איור: עדי דוד

הייתה להם סוכת עץ מקושטת בציורים שציירה סבתא רבתה שלי, והמון שרשראות צבעוניות מנייר דקיק. את השרשראות לא היו מכינים כל שנה, במוצאי החג סבא היה מקפל אותן בדקדקנות ושומר אותם בארגז גדול. "סבא, מה הבעיה להכין שרשראות חדשות?" הייתי שואל, אבל סבא לא הבין על מה אני מדבר. "אם יש שרשרת טובה שמשרתת אותנו הרבה שנים, למה להכין חדשה?" הוא היה שואל בפליאה. ואמא הסבירה לי שבדור של סבא, לא היה כסף ולא היו חומרים בשפע כמו היום.

לפני שנה עברו סבא וסבתא לגור בדיור מוגן, וסוכת העץ וארגז הקישוטים הישנים ישבו במחסן שלהם וצברו אבק. אך כשהתחיל ריב הקישוטים השנתי, נזכרתי בהם פתאום.

גם לכם יש מין מריבות שנתיות כאלה? אצלנו, כל שנה, רבים על קישוטי הסוכה. מה לעשות? לכל אחד אצלנו בבית יש טעם אחר לגמרי. להודיה, אחותי הגדולה, יש נפש של אומן. או כך לפחות היא טוענת כשהיא מנסה להמציא כל מיני עיצובים מוזרים של כדי חרס עם שיבולים צבועות בפנים. אני אוהב שיש סדר ושהכול סימטרי - אם בצד אחד של הקיר אנחנו תולים את יצירת הכינור שאבי הכין בגן נחמי, אז מולו צריך לשים את הכינור הכסוף שחוי הכינה בגן נחמי שנתיים אחריו... חוי אוהבת דברים כמה שיותר פשוטים וטבעיים - רימונים אמיתיים, עלים גדולים מהגינה, אפילו צנצנות זיתים, ואבי מת על שרשראות מנצנצות וזוהרות בכסף וזהב. גילי גלגולה, אחותנו הקטנה והמתוקה, רק רוצה שיתלו את הקישוטים העקומים שהיא מביאה מהגן. אנחנו באמת תולים אותם - בפינה הכי נידחת בסוכה - ומספרים לה שהקישוטים שלה מהממים.

השנה הצלחנו איכשהו להסתדר עם הקירות. פשוט נתנו לכל אחד שטח משלו, שיעשה שם מה שהוא רוצה. בסוף נשאר לנו רבע קיר לא מנוצל ואת קישוט התקרה. ואז התחילה המריבה.

"הסנה הבאתי גם סרסרת!" הצהירה גילי בשמחה, והושיטה לנו שרשרת מעוכה. "האמת היא שגם אני קניתי שרשרת חדשה השנה..." אמר אבי בגאווה, והראה לנו שרשרת מנצנצת בכל צבעי הקשת. "והודיה ואני הכנו יחד שרשרת מקרמה מחוטי פשתן", אמרה חוי, "תראו איזה יפה יצא!".

"תקשיבו, זה יהיה נורא ביחד", אמרה הודיה ועיקמה את האף, "כל השרשראות השונות האלה... ממש לא אסתטי. נתלה את שלנו וזהו. אנחנו עבדנו הכי קשה עליו, והוא באמת הכי יפה".

"היית מתה הכי יפה!" קפץ אבי, "מי שמע על שרשרת מחוטים? אני הוצאתי כסף מכיסי לקנות את השרשרת שלי!". המריבה התחילה לעלות לטונים גבוהים, ואז הייתה לי הברקה. "חכו רגע!" ניסיתי להרגיע את הרוחות, וסיפרתי לכולם על הרעיון שלי. באופן מפתיע, אחרי כמה רגעי מחשבה, כולם זרמו.

כשסבא וסבתא נכנסו לסוכה בערב החג, היינו כולנו בשקט ונתנו להם להתרשם. סבא הבחין קודם כול בציור האושפיזין של אמא שלו (שמילא יפה את רבע הקיר הריק) אך לקחו לו עוד כמה רגעים להרים את הראש ולגלות את השרשרת.

"זאת סרסרת הדורות, סבא!" צהלה גילי. השרשרת התחילה באחת השרשראות הישנות מהסוכה של סבא (שבמו אופניי הבאתי מהמחסן שלהם), ואליה חיברנו שרשרת שלחצנו על אמא להכין, את המקרמה של הודיה וחוי ואת המנצנצת של אבי. בקצה המרוחק חיברנו גם את השרשרת המעוכה של גילי מהגן.

סבא וסבתא התבוננו, ויכול להיות שראיתי שם דמעת התרגשות קטנה? היה שווה, חשבתי לעצמי, גם אם זה לא ממש סימטרי...