בשבע מהדורה דיגיטלית

מתחת לשמחת החג

במיוחד בשבתות ובחגים חפשו את המשפחות שדוק עצב בעיניהן

בני וורצמן , י"א בתשרי תש"פ

אם לא נחפש את אלו שמתהלכים בינינו בכאבם וקשייהם לא נשים לב אליהם
אם לא נחפש את אלו שמתהלכים בינינו בכאבם וקשייהם לא נשים לב אליהם
איור: יוסי שחר

ידעתי שהשאלה אורבת לי מאחורי הפינה. כבר שבועיים אני מתחמק ממנו, וכשהוא לא תפס אותי בבית הכנסת, צלצל לביתי. "לא אוכל לעבור לפני התיבה, אנחנו נוסעים לילדים", עניתי לו, משתדל להסתיר את רגשות הכאב שליוו את תשובתי. "חבל", הוא ענה, "אתה יודע שאוהבים לשמוע אותך, מקווה שבשנה הבאה תישארו ונהנה מהתפילה שלך בקהילה". הרגשתי עוד דקירה בלב. ידעתי שכוונותיו טובות. הוא לא ידע על איזו יבלת הוא דורך, איזה פצע שותת דם הוא פתח שלא במתכוון. "בעזרת השם", עניתי לו, מנסה לעצור את הדמעות שחנקו את גרוני. האמת היא שגם בשנה הבאה זה לא יקרה, המצב בבית מאלץ אותנו לנסוע לילדים כבר כמה שנים, לשנות ממה שהיינו רוצים לעשות.

בתחילת חודש אב שאלתי את רעייתי היכן היא רוצה להיות בחגים. התשובה הייתה ברורה, אבל למרות זאת שאלתי. חשוב היה לי לתת מקום לרצון העמוק שלנו שלא תמיד יכול להתגשם בגלל ההתמודדות עם מחלתה הארוכה והקשה. בתחילת כל שבוע עולה מחדש השאלה היכן נהיה בשבת הקרובה, ואני מדחיק ומרחיק אותה עד יום שלישי או רביעי כשמחצית השבוע כבר מאחוריי, כדי שאוכל להמשיך לחיות, לפעול, ליצור, להביא ברכה לעולם למרות ההתמודדות. כשהחגים מתקרבים, ובעיקר ראש השנה, סוכות ופסח, ההתמודדות גדלה. לידם, הקשיים של כל ימות השבוע מתגמדים.

הרבה כוח אנחנו שואבים מהעשייה הקבועה שלנו. שינה, אכילה, עבודה, שליחת הילדים למסגרות החינוך ושאר פעולות יומיומיות. כוחה של השגרה מאפשר ללא מעט אנשים לעמוד על רגליהם למרות התמודדות שהם חווים. הצורך להתארגן ולצאת מהבית, לבוא בין אנשים ולעשות מה שמצפים מהם בעבודה או בכל מסגרת אחרת, מדחיק ולו לפרק זמן את הקשיים. כל זה עד שמגיעה השבת. אז הכול נעצר וההתכנסות וההתנקות מכל עשייה מחזירות אותם בעוצמות גדולות יותר אל הקושי והכאב.

לכל חג יש את השמחה המיוחדת שהוא מביא בכנפיו. בשורה של התחברות מחדש אל עצמנו, אל משפחתנו, אל קהילתנו. אבל יש בתוכנו גם משפחות שהחג מבשר להן דברים אחרים. משפחות שנראות כמו כולם. אנחנו פוגשים אותם במכולת השכונתית, בשבילים ובבית הכנסת. ילדיהם הולכים עם ילדינו לבית הספר, לתנועות הנוער ולמגרש המשחקים השכונתי. לעיתים הם יחלפו על פנינו במהירות ואנו לא נשים לב אליהם באמת. לא נראה את העצב על פניהם, את הכאב, לא נראה את מבט עיניהם הכבוי. אנחנו נמשיך הלאה לדרכנו ולעמל יומנו, והם ימשיכו לדרכם ולעמל יומם עם קושי גדול שנפל עליהם פתאום. עם בשורה קשה שאין בידם להושיע, עם מחלה כואבת שהם לא מדברים עליה. הם יהיו עם כאבם, יתכנסו בתוך עצמם, ינסו להמשיך את חייהם כאילו כלום לא קרה, ינסו לשדר לסביבה שהכול כרגיל, כשהמציאות האמיתית רחוקה מלהיות כזאת.

אנחנו צריכים לרצות לראות את האנשים הללו, לזהות את המשפחות הללו. אם לא נרצה לראות, לא נראה. אם לא נחפש את אלו שמתהלכים בינינו בכאבם וקשייהם לא נשים לב אליהם. מעצמם הם לא יחשפו את המתרחש בחייהם. הם לא ידברו, אבל הם זקוקים לעזרה כמו אוויר לנשימה. עזרה שבאה ממקום רגיש ומקשיב, מקבל ומחבק. בדרך כלל הם יידעו לומר לנו למה הם זקוקים. זו יכולה להיות עזרה עם הילדים, עם אוכל, עם כסף, עם התארגנות פשוטה שכל משפחה נדרשת אליה. הם יהיו זקוקים גם לחבר, לאוזן קשבת ומבינה, ללב אוהב ומחבק, להרגשה שהם לא לבד. יש לבוא אליהם ברגישות, בעדינות, אולי אפילו לא ישירות אלא דרך חבר קרוב או בן משפחה. אבל צריך לבוא אליהם ולשאול ולהקשיב, לא להשאיר אותם לבד בכאבם ובמיוחד בשבתות ובחגים.

בני וורצמן

מטפל ומאמן זוגי ומשפחתי, מתמחה בהתמודדות משפחה עם מחלה קשה וארוכה

***

לשאלות ומכתבים למדור: ofralax@gmail.com