הסיטואציה יותר מביכה או יותר מעוררת רחמים? ראשי מפלגת ימינה
הסיטואציה יותר מביכה או יותר מעוררת רחמים? ראשי מפלגת ימינהצילום: פלאש 90

ביחד או לחוד, זו שאלה שעוסקים בה בימים אלה במפלגות הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש. רשמית, לפחות נכון לשעת כתיבת שורות אלה, כל השלוש הן עדיין אחת – ימינה. נזכיר את ההצהרה הנמהרת במוצאי הבחירות כי למחרת ירוצו המפלגות ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ויעבירו לו מסמך המחלק בין הימין החדש לבית היהודי-האיחוד הלאומי. המסמך אגב הוגש, אבל טרם נכנס לתוקף כי הוועדה המסדרת החדשה לא דנה בנושא. וזה לא בגלל שהיא לא יכולה – הדיון כבר נקבע לפני יום הכיפורים, אבל לכל צד בחבילה יש תירוץ מדוע הוא לא יכול היה להגיע. עדות ראשונה לאנומליה השוררת בסיפור ימינה.

אין ספק שנפתלי בנט רוצה לפרק את החבילה הזאת, כמו שאין ספק שאיילת שקד רוצה שהיא תישאר יחד. אין גם ספק שהרב רפי פרץ נמצא באותה דעה, לפחות בעניין הזה, עם נפתלי בנט. סמוטריץ' רואה את העניין עין בעין עם שקד. אלה מתרצים בהבטחה לבוחרים, ואלה מדברים על הנסיבות שמחייבות אחדות.

האפשרויות שעולות מגוונות: יש שמדברים על פירוק החבילה ושיתופי פעולה רק בעניינים אסטרטגיים מסוימים, יש שמדברים על פירוק למטרות עמידה בהבטחה לבוחר אבל בפועל שיתוף הפעולה יימשך באופן מלא, ויש גם עמדה הגורסת שיש להשאיר את ימינה כמו שהיא, לפחות בעת הזאת.

כמעט אף אחד בחבילה הזאת, עם דגש גדול על הכמעט, לא מסתכל דרך המשקפיים של מה טוב לציבור כולו. למתבונן מהצד נראה שמפת האינטרסים גוברת כאן על השיקול הציבורי. לכל מפלגה יש מטרות, יש מי שרואים את עצמם בכל ממשלה עתידית, יש מי שיעדיפו להיות באופוזיציה כדי להיבנות משם. אבל האדם הדתי-לאומי הממוצע, זה שבחר בימינה בגלל שהתאחדה להרכב הזה, תוהה לעצמו מדוע בכלל הפירוק על הפרק. נכון, אומנם המערכת הפוליטית תקועה כרגע, אבל זו לא סיבה ליצור בעיות אחרות.

הציבור שבחר ברשימה שבה איילת שקד ראשונה לא מבין מדוע נפתלי בנט הוא בסופו של דבר זה שמסמן את הדרך ואילו שקד נדחקת לפינה. מי שנתלה בהבטחות הפיצול הוא לא הציבור שאליו כוונו ההבטחות. בנט ושקד כנראה לא הצליחו להביא חילונים להצביע למפלגה. ייתכן שהביאו איתם אנשים שפחות מסמפתים את האיחוד הלאומי אבל מבינים את חשיבות הכוח המשותף. מהצד השני, נראה שיש צורך לבצע את הפיצול רק כדי שמישהו יוכל לומר שבראש המפלגה הדתית לא עומדת אישה שאינה דתית. הסיטואציה מעוררת תהיות כיצד להגדיר אותה: מביכה או מעוררת רחמים.

ראשי הימין החדש צריכים לקחת בחשבון שהבסיס האיתן של הבית היהודי, זה שרצה את איילת שקד בחזרה, עלול להרגיש אחרי מהלך פיצול נבגד פעמיים. נפתלי בנט יחד עם איילת שקד שנגררה אחריו, קמו ועזבו לפני הבחירות הקודמות כשהם משאירים אחריהם תוהו ובוהו. עכשיו הם לא משאירים תוהו ובוהו, אבל בימין החדש מבינים שבאופן אמיתי אין להם שום זכות קיום אילולא הציונות הדתית. ההשערות שהם מביאים כמות מסוימת של מצביעים שאינם שומרי תורה ומצוות הן השערות. בסופו של דבר, בשתי מערכות בחירות, הם התבססו בעיקר על ציבור דתי לאומי – פעם אחת לקחו אותו מתוך מאגר מצביעי איחוד מפלגות הימין, ובפעם השנייה פשוט הצטרפו והשאירו את המפלגה המשותפת כמעט באותו מקום.

אגב כך, ההתקרבות של בנט ונתניהו שעליה מדווח בימים האחרונים היא הדבר שהכי צריך להדאיג את יו"ר הימין החדש. הוא יודע בדיוק מה רמת האיבה ביניהם ושנתניהו כעת פשוט זקוק לקרבה הזאת. תמורה? ייתכן שכן ובאותה מידה ייתכן גם שלא. בנט צריך לזכור שכשהוא מגיע לנהל משא ומתן עם שלושה ח"כים (כן, כולם מדברים על ניהול משא ומתן ביחד, אבל נתניהו מומחה הפיצולים כבר ימצא את הדרך להוכיח שהמצב שונה), המפתח של התפקידים שיקבל הוא בהתאם. אם תהיה רשימה של שבעה בנוסף להבטחות שקיבלו מראש בבית יהודי-איחוד לאומי, המצב אמור להיות שונה.

בינתיים נראה שמי ששוב מפסיד הוא המצביע הדתי-לאומי, שיחשוב בפעם הבאה פעמיים למי ואיך להצביע. את הרושם השלילי של הפיצול המיותר, שהפך לפארסה אחת גדולה ופורסם מוקדם מדי – כנראה גם בשל שיקולי אינטרסים קטנים - יצטרכו הפוליטיקאים למחוק בעבודה קשה, ולקוות שזה יספיק.

צו השעה - מיזוג

נראה שלפני שהבית היהודי והאיחוד הלאומי חושבות על מצבן מול הימין החדש הן צריכות לעשות חשבון נפש פנימה. השבוע צוטט גורם בבית היהודי כאומר את המשפט הבא: "סמוטריץ' שווה בסך הכול מנדט וחצי". זה אולי אחד משיאי הנמיכות הפוליטית שנשמעו בציונות הדתית בשנים האחרונות. מפלגת הבית היהודי התרוממה מעפר כי היה לצידה אחד כמו סמוטריץ'. הרי גם אם המפלגה לא הייתה עוברת את אחוז החסימה היו מאשימים את הצד השני. החברים בבית היהודי צריכים לשאול את עצמם מדוע כוחה של הציונות הדתית, שנמדד בהרבה יותר משבעה מנדטים, לא נמצא בידיים שלהם – ולא מהיום. להיכן ברחו חובשי הכיפה הסרוגה? והאמת, גם באיחוד הלאומי צריכים לשאול את עצמם את אותה שאלה.

וכאן מונחת ההזדמנות הגדולה. אם שתי המפלגות הללו חפצות חיים, הגיע הזמן שאחרי דיבורים של שנים ארוכות יחלו בתהליך מיזוג אמיתי ביניהן – מיזוג שייצור מפלגה אחת, שתנהל פריימריז של כל הציונות הדתית ותייצג את כל הגוונים, מהלייטים ועד החרד"לים.

השבוע סיפר בערוץ 7 סגן שר הביטחון לשעבר הרב אלי בן דהן, כי קיבל פנייה מבצלאל סמוטריץ' לנסות להוביל מהלך כזה של מיזוג. זאת לאור העובדה שהרב בן דהן החל את דרכו הפוליטית באיחוד הלאומי ואחר כך עבר לבית היהודי כי האמין שהתמודדות בפריימריז גדולים יותר מייצגת נכונה את רצון הבוחר.

סמוטריץ' לא מכחיש שהוא מעוניין. הוא אף הצהיר על כך באירוע של האיחוד הלאומי שהתקיים השבוע. ברור לו שזה מהלך סבוך שכרוך בהרבה ביורוקרטיה. אבל נראה שאחרי הבחירות הנוכחיות דרושה מפלגה אחת שיודעת לאחד אליה את כל חלקי הציונות הדתית. לכאורה, זה צריך להיות גם בראש מעייניו של הבית היהודי. הבסיס להידברות קיים עוד מהימים שבנט עמד בראש הבית היהודי ואורי אריאל בראשות האיחוד הלאומי. ניר אורבך וח"כ אופיר סופר השקיעו בסיפור הזה לא מעט שעות בעבר.

הרב בן דהן התווה קווים לדמותה של המפלגה המאוחדת: "הציונות הדתית צריכה לעסוק במרץ באיחוד בין תקומה לבית היהודי. זה השלב הראשון כי אין שום הצדקה לשתי מפלגות. בשלב השני צריך לקרוא לכל מי שרואה את עצמו כחלק מהציונות הדתית, כולל עוצמה יהודית ומפלגת נעם. אם הם רוצים להתמודד, שיבואו ויתמודדו בדרך שתיקבע. אני חושב שהדרך הנכונה היא לעשות מפקד גדול מאוד ופריימריז. הניסיונות להיכנס דרך מסכת לחצים ושריונים ולא בדרך הראויה של התמודדות מול הציבור היא דרך לא נכונה, היא לא תצלח והיא גם מרחיקה את ציבור הבוחרים מאיתנו".

אפשר להניח שעם הקביעה הזאת, של מי שהיה עד לא מזמן אחד מהנציגים הבכירים ביותר של הבית היהודי, מסכימים רבים מאוד מבני הציונות הדתית. במקום לחכות ולהיערך ברגע האחרון, אפשר כבר מעכשיו להתחיל עם הפרויקט הזה.

בינתיים בן דהן צורף ל"צוות חשיבה של הבית היהודי שיבנה תוכנית ארוכת טווח לבית היהודי ולציונות הדתית", שאחת הפעולות שלו אמורה להיות "הקמת מועצה ציבורית רחבה שתייצג את מגוון הזרמים בציונות הדתית". אלא שהצוות כולו כמובן על טהרת אנשי הבית היהודי, בלי לשתף חלילה נציגים מהאיחוד הלאומי. במילים אחרות, מדובר בהמשך המאבק בשאלה המגוחכת מי האחות הבכירה.

שמעתי השבוע הסברים בנוסח "זה לא הזמן", "העיתוי לא נכון" ו"צריך, אבל בהמשך". דחיינות מביאה לידי שכחה. אחת האמירות הגדולות ביותר, על רקע מהלך הפיצול המופרך של ימינה, יכולה להיות "כן, התפצלנו מימינה, אבל עשינו זאת כדי לבנות את עצמנו". לבוא לציבור ולהסביר שהציונות הדתית בונה כעת מחדש את הפלטפורמה הפוליטית שלה, וברור שזה תהליך שלא ייקח שבוע או חודש. זו יכולה להיות בשורה ציבורית אדירה עם המון משמעויות. אבל במקום לשמוע בשורה אנחנו שומעים דיבורים על סמנטיקה. באיחוד הלאומי מדברים בקול אחד בנושא. בבית היהודי יש יותר מקול אחד. זה קורה אגב בדיוק באותה צורה גם בנושא האחדות בימינה.

המהלך צריך לכנס את הרב רפי פרץ ואת בצלאל סמוטריץ' לשיחה על הנושא. בלי יועצים, בלי אסטרטגים, אפילו בלי מנכ"לי המפלגות. להגיע קודם כול לסיכום עקרוני שהלקח מהבחירות הללו נלמד והצורך באחדות עומד מעל כל מחלוקת. בפגישה בארבע עיניים בין שני האישים יש סיכוי להשיג הסכמה כזאת. מכאן יצטרכו להיכנס להליך של מיזוג שכמובן יצריך ויתורים והתאמות, אבל ינסה ליצור משהו חדש באמת.

במערכות הבחירות האחרונות ראינו את הפוליטיקה הציונית-דתית מחפשת את עצמה לדעת. הגיע הזמן שהיא תגדיר את עצמה ותצא לדרך כדי שיהיה מי שיבין ויעריך את עוצמתה ברגעי הכרעה עתידיים.

לתגובות: [email protected]