יחד, לא אחרת

מתוך אווירת הפיוס של יום הכיפורים, ולקראת שמחת חג הסוכות, זה הזמן לשים בצד את הסכסוכים, הפילוגים והפסילות ולהרכיב ממשלת אחדות

עמנואל שילה , י"א בתשרי תש"פ

הליכוד מעולם לא קם על מנהיגו. רה"מ בנימין נתניהו
הליכוד מעולם לא קם על מנהיגו. רה"מ בנימין נתניהו
Photo by Hadas Parush/Flash90

1

נשיא המדינה רובי ריבלין לא חשוד על אהדה יתרה לראש הממשלה בנימין נתניהו.

עוד בימים שבהם כיהן ריבלין כיו"ר הכנסת, היחסים האישיים ביניהם נקלעו למשבר שהוביל לכך שנתניהו כראש הממשלה השתדל מאוד שחבר מפלגתו ריבלין לא ייבחר לנשיא. גם לאחר שריבלין היה לנשיא למורת רוחו של נתניהו, הפיוס המיוחל לא הגיע. מפלס העוינות והחשדנות בין השניים לא ירד, אולי אף להפך. אין זה סוד שמקורבי נתניהו הגישו בשעתו את הצעת החוק שכונתה "חוק סער" בגלל החשד שהנשיא יעשה יד אחת עם הטוען לכתר הירושה, ויטיל את הרכבת הממשלה על סער במקום על נתניהו.

כשכל זה ברקע, ברור למדי שכאשר הנשיא הציע את המתווה שלו להקמת ממשלת אחדות, הוא לא עשה את זה מתוך אהבה לנתניהו. מה שהניע אותו היה הרצון שתקום כאן סוף סוף ממשלה. שנצא מהסחרור של מערכת בחירות ועוד אחת, של ממשלות זמניות שמנועות מלקבל החלטות חשובות ולטפל בבעיות שהולכות ומצטברות. ריבלין הציע את המתווה שלו כדי למנוע מערכת בחירות שלישית בתוך שנה, שתהיה משבר חמור לשיטה הדמוקרטית הישראלית, ושגם בעקבותיה כלל לא בטוח שהמפה הפוליטית תשתנה וניתן יהיה להרכיב ממשלה.

ההצעה שהניח הנשיא לפתחם של נתניהו וגנץ היא ממש לא משובבת נפש מנקודת מבטו של המצביע הימני. אם כבר הולכים על ממשלה שוויונית עם רוטציה בראשות הממשלה למרות שלגוש הימין יש 55 מנדטים ולגוש השמאל רק 44, אך טבעי היה שנתניהו המנוסה ובעל הכישורים המוכחים יקבל את המפתחות בשנתיים הראשונות. לאחר שנתיים שבהן יצבור ניסיון כשר בכיר, אפשר אולי לקוות שבני גנץ יהפוך לראש ממשלה ראוי. במקום זאת נאמר בהצעת הנשיא שנתניהו ייצא לנבצרות מיד עם ההחלטה על הגשת כתב אישום נגדו. ומכיוון שניסים גלויים לא מתרחשים בימינו ולכן גם אין שום סיכוי שמנדלבליט ושי ניצן יחליטו שלא להגיש כתב אישום, משמעות ההצעה היא שבעוד כמה חודשים הטירון הפוליטי בני גנץ יתמנה ראש ממשלה בפועל למשך שנתיים. רק לאחר שנתיים של גנץ בראשות הממשלה יקבל המחנה הלאומי את חלקו ברוטציה.

2

הליכוד והימין היו צריכים לדחות את מתווה הנשיא, ואילו כחול לבן והשמאל היו צריכים לאמץ אותו בשתי ידיים. בפועל המצב הפוך. בלוק הימין בראשות הליכוד מגלה גמישות ומעוניין לקדם את הרעיון של ריבלין, ודווקא מפלגת כחול לבן דוחה אותו. כאילו רק על הימין מוטלת האחריות להתגמש כדי שתהיה כאן ממשלה שתוכל לנהל את המדינה. אילו זה היה תלוי רק בבני גנץ, נראה שהוא היה מאמץ את הרעיון של ריבלין כבר מזמן. אבל שלושת חבריו להנהגת כחול לבן (שמשום מה מכונים "קוקפיט" למרות שאיש מהם אינו טייס) מונעים אותו מלהתקדם. מה מניע אותם בהתנגדות הזאת? על מה הם בונים ולמה הם מצפים?

ייתכן שחלקם זוממים, לאחר שהמנדט להרכבת הממשלה יעבור לידיהם, להקים קואליציית מרכז-שמאל שתישען על תמיכת 13 הח"כים מהרשימה המשותפת של המפלגות הערביות. אבל די ברור שאביגדור ליברמן, ובעצם אפילו בוגי יעלון, לא ייתן את ידו לקואליציה שקיומה מבוסס על ח"כים אנטי-ציוניים, חלקם תומכי טרור.

אולי הם מקווים לגרום להתקוממות בתוך הליכוד שתביא להדחת נתניהו, ורק לאחריה לכונן קואליציה עם יורשו. גם זו נראית תקוות שווא. זה לא יקרה, הליכוד מעולם לא קם על מנהיגו. דיבורים מימין על האפשרות הזאת, שמפיחים תקוות שווא בכחול לבן, רק מעכבים את הקמתה של ממשלת אחדות ומקרבים את הסכנה של הידרדרות למערכת בחירות שלישית.

ואולי הם מאמינים שככל ששעון החול אוזל, הליכוד יהיה מוכן להיפרד משותפותיו לבלוק הימין. גם זה כנראה לא יקרה. נתניהו יעדיף ללכת למערכת בחירות שלישית ולא לסכן את הברית האסטרטגית שלו עם החרדים.

3

לגוש המרכז-שמאל יש גם הרבה מה להפסיד מהעיכוב בהקמתה של ממשלת אחדות על פי מתווה הנשיא. הם עלולים בסוף למצוא את עצמם באופוזיציה מול ממשלת ימין. זה יכול לקרות, למשל, אם ליברמן יתעשת פתאום, ייקח אחריות על המצב המשברי שהמדינה נקלעה אליו בגללו, ויחליט שכדי למנוע עוד מערכת בחירות הוא חוזר הביתה למחנה הלאומי ומפסיק לפסול אישים ומפלגות שעד לא מזמן קיים איתם שיתוף פעולה הדוק. גם עמיר פרץ יכול להפתיע ולקבל הצעה נדיבה של נתניהו, אם האלטרנטיבה תהיה מערכת בחירות נוספת שבה מפלגת העבודה בראשותו עלולה להימחק לחלוטין.

מתוך אווירת הסליחה של יום הכיפורים, ולקראת שמחת חג הסוכות שבו מסמלת אגודת ארבעת המינים את אחדות עם ישראל, זה הזמן לשים בצד את הסכסוכים, הפילוגים והפסילות, ולצאת מהבוץ הפוליטי שאנחנו תקועים בו זמן רב מדי.

געגועים לר' אברום

המצב המסובך והמפוצל שבו שרויה הפוליטיקה הציונית-דתית מעלה בזיכרון את החלל הגדול שהותירה הסתלקותו של מו"ר הרב אברהם אלקנה שפירא, בחג הסוכות לפני 12 שנים.

ר' אברום שפירא היה מנהיג ומתווה דרך לא רק בתחום הלימוד הישיבתי המעמיק, ברבנות הראשית ובמערכת בתי הדין הרבניים. בדרך כלל מאחורי הקלעים, ולעיתים גם בקדמת הבמה, הוא היה גם פוסק ומכריע בענייניה הציבוריים של הציונות הדתית. בעיתות משבר, פוליטיקאים ומנהיגי ציבור הביאו אל שולחנו את חילוקי הדעות ביניהם, ובדרך כלל גם קיבלו וקיימו את הכרעתו. הם עשו זאת גם משום כבודו של גדול הדור, אבל גם משום שידעו שלפני שר' אברום פסק והחליט הוא האזין היטב, מעשה דיין מומחה, לטענות שני הצדדים ולמד אותן לעומקן. הם גם הכירו אותו כמי שאינו נושא פנים והאמת והצדק הם נר לרגליו.

12 שנים לאחר פטירתו של ר' אברום, ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית מפוצלת בין רבנים, זרמים וקהילות. אין היום בציונות הדתית אישיות תורנית בולטת שמעמדה והשפעתה על הרבנים ועל הציבור יכולה להשתוות לשלו. אומנם גם בחייו היו אישים וזרמים שלא קיבלו את הנהגתו, אבל גדולתו ומעמדו גרמו לכך שלפחות רוב הזרם המרכזי של עולם התורה הציוני-דתי היה מרוכז סביב הנהגה אחת.

בימים שבהם הציונות הדתית מנסה להתאושש מהמשבר שעבר על הפוליטיקה שלה ולנסות לאחד את רסיסי מפלגותיה לפאזל אחד, בולט וניכר חסרונו של ר' אברום כמתווה דרך, מפשר ומחבר. עמדתו בעלת המשקל חסרה גם בשאלות ציבוריות עקרוניות, כמו ריצה לכנסת ברשימה אחת עם מפלגה שחלק מחבריה אינם דתיים, או העמדת אדם שאינו דתי בראשה של רשימה משותפת כזאת. הניסיון שנעשה במערכת הבחירות האחרונה להיתלות בדברים שכתב במציאות אחרת ולהשליך מהם על המציאות של היום, שכנע בעיקר את מי שלא באמת קבעו את עמדתם על סמך דבריו. בעניינים פוליטיים כאלה, שמשתנים לפי הזמנים והפרטים, אין תחליף להבעת עמדה על מציאות ספציפית בזמן אמת, ולכך לצערנו אנו כבר לא זוכים ב-12 השנים האחרונות.

יש לקוות שתחושת החיסרון תמריץ אותנו לעודד, לתמוך ולהצמיח עוד ענקי רוח רבים שיהיו לנו לעיניים, גם בישיבתו שממשיכה להגביר חיל וגם בשאר בתי המדרש המתעצמים של הציונות הדתית.

לתגובות: eshilo777@gmail.com