בשבע מהדורה דיגיטלית

רק בבית ספרנו

בזמן שקמפיין ההדתה מסרב לרדת מהכותרות ילד בן 9 משדה נחמיה, שהחליט להתחזק ולעבור לבית ספר ממ"ד בק"ש נתקל בסירוב עקשני של המערכת.

חגית רוזנבאום , י"ב בתשרי תש"פ

"האחריות על כיתה שלמה אינה על כתפינו". הילד מיכאל ויצמן
"האחריות על כיתה שלמה אינה על כתפינו". הילד מיכאל ויצמן
ללא קרדיט צילום

לא בכל יום פוגשים ילד בן תשע שמגיע בכוחות עצמו להחלטות משמעותיות על אורח חייו, החלטות שאפילו למי שמבוגרים ממנו בעשרות שנים לא קל לקבל. אבל מיכאל ויצמן, תלמיד כיתה ד' ובן קיבוץ שדה נחמיה שבגליל העליון, הוא כזה. נסיבות חייו המשפחתיות וכנראה גם מוטיבציה פנימית הניעו אותו להתקרבות הדרגתית לדת ולקיום אורחות חיים בהתאם. השנה הוא אפילו החל את הלימודים בבית ספר ממלכתי דתי בקריית שמונה, אחרי מחשבה ובירור מעמיקים במהלך החופש הגדול האחרון. אבל יד נעלמה שמושכת בחוטי הביורוקרטיה והנהלים הפורמליים במערכת החינוך הארצית והאזורית קרעה אותו מבית הספר שאהב ובחר בו, והחזירה אותו לבית הספר החילוני למהדרין שבו למד בקיבוץ, למגינת ליבם של מיכאל והוריו.

יעקב וסיון ויצמן הם דמויות מוכרות ומוערכות בשדה נחמיה. סיון היא דור שלישי בקיבוץ, ועובדת כמנהלת הספרייה בבית הספר. יעקב הוא מורה ומחנך בחטיבה ובתיכון בקיבוץ כפר בלום. יעקב הגיע לקיבוץ לפני כשלושים שנה, והוא בן למשפחה מסורתית מדרום תל אביב. בבית הוריו יש קידוש ובית כנסת בלילות שבת, ואחר כך גם צפייה בטלוויזיה. בשלב מסוים גמלה בליבם ההחלטה לעשות צעדים קטנים כפי יכולתם להכנסת היהדות הביתה. למשל, הם משתדלים למעט ככל האפשר בנסיעות בשבת, אולם הם נוסעים להתפלל בבית הכנסת בקריית שמונה.

מבין שלושת ילדיהם, מיכאל – האמצעי, החל לגלות זיקה מפתיעה למסורת. "אני לא יודע להסביר איך ולמה", מספר האב יעקב, "אבל ראינו שיש לו זיקה וחיבור מיוחד ליהדות". הדברים נבטו אצלו, להערכת הוריו, בביקורים אצל משפחת האב בתל אביב, וגם אצל קרובי משפחה נוספים, הנמנים על חסידות ברסלב. "כשהוא עם המשפחה שלי, הוא הולך איתם לבית הכנסת, שר איתם, רואים שזה עולם שטוב לו בו. כשהוא נמצא שם הוא הולך עם ציצית וכיפה. הרגשנו שהוא כל הזמן זורק לנו רמזים".

ההורים, יעקב וסיון, היו קשובים לתנועות הנפש שגילה מיכאל, והחליטו לתת להן מענה. "אמרנו: נתחיל עם לשלוח אותו לבית ספר ממלכתי דתי. נזהרנו מאוד שלא לכפות עליו צעד כזה". התקרבותו של מיכאל לדת בתוספת בעיית הסתגלות שאיתה התמודד בבית הספר הגומא בקיבוץ, הביאו את הוריו להציע לו את האפשרות לעבור לבית הספר הממלכתי-דתי עוזיאל בקריית שמונה. "אמרנו לו: במקום להכניס יועצת שתלווה אותך בבית הספר, אולי יש אלטרנטיבה. אתה רוצה לנסות אורח חיים כזה?".

מיכאל לא הנהן מיד. הוא חקר ושאל ובדק עם הוריו את האפשרות החדשה ואת השלכותיה במהלך כל החופשה הגדולה. הם המתינו בסבלנות במשך חודשיים, עד שמיכאל יגבש את ההחלטה באופן עצמאי לחלוטין. "לא רצינו שהוא ירגיש שהוא עושה את זה בשבילנו. הלכנו למנהלת בית הספר בקריית שמונה, היא הסבירה לו והוא ידע במה מדובר ולקראת מה הוא הולך - התפילות, לימודי ההלכה ועוד. יומיים לפני תחילת שנת הלימודים הוא הגיע למסקנה, ואמר לנו שהוא רוצה את בית הספר הדתי". בממ"ד עוזיאל קיבלו בחום ובהבנה את מצבם של ההורים, שנמצאים בתהליכי התחזקות, ואת רצונם בהענקת חינוך דתי לבנם.

כך, בתמימות ובשמחה, פסע מיכאל ביום הראשון של שנת הלימודים, עם ציצית וכיפה, אל שערי ממ"ד עוזיאל בקריית שמונה. גורמים המעורבים בפרשה יודעים לספר שמיכאל השתלב יפה בבית הספר והתחבר לשאר הילדים. מדי בוקר הוא עלה בגאווה עם הציצית והכיפה אל הרכב המשפחתי שהסיע אותו לקריית שמונה, והתעלם מהערות שנשלחו לעברו מכיוון החברים מהקיבוץ. אבל שמחתו נמשכה שלושה ימים בלבד.

הנוהל הפורמלי דורש מההורים לשלוח עם עזיבת הילד את בית הספר שבאחריות המועצה בקשת ויתור למועצה האזורית, אשר אחראית על שיבוץ התלמידים בבתי הספר. הוריו של מיכאל שלחו את הבקשה, אך כמה ימים אחרי תחילת שנת הלימודים נדהמו לקבל תשובה שלילית. פגישה קשה שהתקיימה להורים הנבוכים במחלקת החינוך של המועצה האזורית גליל עליון גילתה להם שמיכאל לא יוכל להמשיך בבית הספר הדתי שבו בחר, וייאלץ להמשיך ללמוד במערכת החינוך החילונית של בית הספר הגומא בקיבוץ. הנימוקים שהוצגו עוגנו בחריגה מנהלים ובבעיות תקן. ראשית, נטען כלפי ההורים כי הגישו את הבקשה מאוחר מדי, שכן המועד האחרון להגשת בקשת הוויתור הוא חודש לפני תחילת שנת הלימודים. שנית, הוסבר להם, עזיבתו של מיכאל את בית הספר הגומא תחסיר ממספר התלמידים המינימלי הקבוע לתקן של כיתה, והדבר יגרום לסגירת הכיתה ולפיטורי המורה.

ההורים ההמומים לא הבינו מדוע רצונם הלגיטימי להעניק לבנם חינוך דתי נתקל בנוקשות כזאת של המערכת, אשר מטילה על כתפיהם אחריות כה כבדה לפיטוריו של מורה. "היינו בהלם שעניין התקן של הכיתה הוא הסיבה לסירוב", משחזר יעקב את הפגישה, "דיברו אלינו בצורה מתנשאת ונוקשה, כאילו אנחנו ילדים קטנים. לא התייחסו לכך שאנחנו רוצים לתת חינוך דתי לילד שלנו, הם לא מבינים שזה דבר חשוב לנו. אמרו לנו למשל: 'בית ספר הגומא יכיל את השוני של מיכאל, גם אם יש לו זיקה למשהו אחר'. איך הם יכילו את זה? ייתנו לו שם לימודי הלכה? הוא ילמד בנפרד מבנות? הם לא מבינים בכלל במה מדובר. אשתי הייתה בהלם, היא יצאה בוכה מהפגישה. באיזשהו שלב אמרו לנו: נגמר הזמן, אם אתם רוצים – תגישו ערעור על ההחלטה. יצאנו משם בלב כבד".

לא מספיק דתיים

הערעור שהגישו בני הזוג למשרד החינוך לא התקבל. אולם בדרך נורה בליבם חץ נוסף, שפגע בהם אולי יותר מכול, מעיד יעקב. מנהלת אגף חינוך במועצה, ענת לוי, שלחה את חוות דעתה בפרשה למחוז צפון במשרד החינוך. לאחר הנימוקים הפורמליים, שהוזכרו לעיל, הוסיפה מנהלת האגף משפטים אישיים על ההורים: "הבנתי בשיחה עם המשפחה שמשפחת ויצמן היא משפחה מסורתית, אך מיכאל עובר תהליך אישי דתי שאינו בהכרח תואם את התהליך המשפחתי. הוריו, לדוגמה, נוסעים בשבת ואינם עם סממנים דתיים חיצוניים", לשון מכתבה של לוי. "זה באמת הפיל אותנו", אומר יעקב בכאב, "זה לא נכון ולא רלוונטי, למה היא הכניסה את זה? כך היא רצתה להשפיע על הפיקוח? זה פגע בנו מאוד, ההתערבות הזאת באורח החיים שלנו, במראה החיצוני. היא בכלל לא מכירה אותנו".

במסגרת המאמצים לטובתו של מיכאל נוצרו קשרים בין יעקב ובין גורמים שונים בקריית שמונה, במערכת החינוכית, במועצה הדתית וסתם אנשים טובים מהקהילה שמבקשים לעזור. הללו נותרו גם הם ללא מילים נוכח הנוקשות שמגלה המועצה לרצונו של הילד ומשפחתו: "אנשים בקריית שמונה אומרים לי: למה הילד צריך לשלם את המחיר של בעיית התקן בקיבוץ? למה למנוע ממנו חינוך דתי? אי אפשר למצוא פתרון לביורוקרטיה? הרי אם למשל היינו מחליטים לעבור לקריית שמונה, או שאני הייתי מקבל משרה בדרום הארץ, היו מאשרים לו לעזוב את הגומא, עם או בלי תקן לכיתה. אז אפשר להסתדר. אנשים בהלם, לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות במדינה שלנו. הורה לא צריך להתבייש בכך שהילד שלו רוצה להתקרב לדת". יעקב גם מסביר שבאגף החינוך לא מבינים את המשמעות של הישארותו של מיכאל שנה שלמה במערכת חילונית, עד לשיבוצו האפשרי מחדש בשנה הבאה בממ"ד. "אחרי שנה עוד פעם להעביר אותו? זה משחק ילדים? שנה שלמה בלי מסגרת דתית לילד שרוצה אותה, זה דבר מאוד לא פשוט. הם מזלזלים בכך שמדובר במשהו מאוד חזק ומהותי מבחינתנו".

בינתיים לומד מיכאל בכפייה בבית הספר הגומא. כדרכם של ילדים, מעיד אביו, הוא מנסה להשתלב שוב ולומד כרגיל. אבל ההורים ממשיכים לנהל מאבק כדי שילד במדינת ישראל יוכל לזכות בחינוך דתי, גם אם דעתה של הביורוקרטיה לא נוחה מכך.

ממחוז צפון של משרד החינוך הופנינו לקבלת תגובה מהמועצה האזורית, שלדברי המשרד היא זו שאחראית על שיבוץ התלמידים על פי חוק. ממועצת גליל עליון נמסר בתגובה: "להורים הובהר כי אין מניעה עקרונית למעבר. הסיבה לסירוב היא עיתוי הבקשה – לאחר מועדי הרישום ופתיחת שנת הלימודים. משמעות האישור היא סגירת תקן כיתה ופגיעה במשפחות בית הספר. אין שום קשר לדתיותו של הילד, ואין אמת בטענות ההורים בכל המיוחס לדברים אשר כביכול נטענו בנוגע ללבוש או מראה חיצוני שלהם או של כל מי אחר. לא היה מתקבל אישור גם אם המשפחה הייתה מבקשת מעבר לבית ספר דמוקרטי. יחד עם זאת, הוצע למשפחה לפנות למחוז לערעור או להמתין עם פנייתם לאחר החגים. חשוב להדגיש כי אנחנו ממשיכים לתת מענה חינוכי לילד ומשפחתו. הילד מגיע בשמחה יום יום לבית ספר הגומא. אם ההורים יראו לנכון ויפנו במועדי הרישום ויאפשרו לנו להתארגן בהתאם, נאשר מעבר, בשמחה".

למרות ההתנערות המוחלטת של המועצה, בחלק הראשון של התגובה שבו תיארו את העובדות הם ראו לנכון לציין כי "המשפחה ציינה שהם משפחה מסורתית, לא דתית, ומיכאל עובר תהליך אישי, דתי, שאינו בהכרח תואם את התהליך המשפחתי. הוריו, לדוגמה, נוסעים בשבת ואינם עם סממנים דתיים חיצוניים".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com