דור אבוד מבקש לשמוע 'אל הרינה ואל התפילה'

לאורך כל הדורות, אפילו במקומות נידחים ביותר ובמצבים קשים, בתקופות של גזירות, חורבן ושואה, נשמרה קדושת היום.

ד"ר עליזה לביא , ח' בתשרי תש"פ

עליזה לביא
עליזה לביא
צילום: ללא קרדיט

יום הכיפורים. עצם הזכרת צמד המילים הללו, מעלה בי התרגשות שפורטת על נימי הלב. הוויה של קדושה ורוחניות, שקשה לתארה במילים.

אברהם חלפי - בשירו המרגש ששובר שיא של השמעות בערוצי הרדיו בימים אלו של השנה – היטיב לדייק: "כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים".

רבים בארץ ובתפוצות, דתיים, מסורתיים רחוקים וקרובים, בבית הכנסת על הגדר שמול או במדרכה ליד מתרגשים, בשומעם את שליח הציבור בתפילת 'מוסף' של יום הכיפורים: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד... באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני... וכל הצרות והרעות הפך נא לנו לכל ישראל לששון ולשמחה, לחיים ולשלום, והאמת והשלום אהבו...".

לאורך כל הדורות, אפילו במקומות נידחים ביותר ובמצבים קשים, בתקופות של גזירות, חורבן ושואה, נשמרה קדושת היום. ילדים חונכו כבר מינקות להיות חלק מ"כל נדרי", כדי שיספגו מאוירת הקדושה, מההתעלות של היום, ומאווירת בית-הכנסת.

במקומות בהם מתקיימת קהילה יהודית, יודעים שיום הכיפורים מגיע. ההתכנסות פנימה, השקט העוטף, וההתקבצות הגדלה במבואות וברחובות הנושקים לחצר בית הכנסת אליה מתכנסים גברים נשים וטף, לרגעים של קדושה והתרוממות הנפש.

גם מאומות העולם עולה כבוד ליום הקדוש ליהודים, ונזהרים מלפגוע. גם היום בעולם ישנם ריכוזים, שמתוך כבוד לשכנים היהודים נסגרות החנויות לכבוד יום הכיפורים.

למה זה קרה לנו? איך זה שרבים שחיים פה אינם מתכתבים עם המילים 'יום כיפור' 'יום הדין', 'נעילה' 'כל נדרי' וכול'. קולגות ושכנים שמחפשים, בשבועות שלפני 'יום הדין הגדול והנורא, את הדיל הכי משתלם לחופשה מעבר לים; שיעמדו שעות בצ'ק אין בנתב"ג, שיערגו ל'בטן גב" ביוון, קפריסין, תאילנד, ולא חוו או מעולם לא פגשו תפילה.

חברים ומכרים שמשתאים או מחייכים במבט של רחמים על השעות הארוכות בבית הכנסת, בצום ותענית, ועל עצם הפניית התחנונים לבורא עולם, שיקבל את התפילות לשנה טובה ומבורכת... צעירים שמטיילים, אבל רק כאשר התרחקו מישראל, והגיעו לקצה העולם בנפאל, הודו או פרו- מגלים את היופי שביהדות. מוצאים שייכות. למה בישראל מרתון של צפייה בסרטים מנצח את תפילה 'כל נדרי ו'נעילה'?

אני כלל לא מדברת על 'הצבעת המחאה' בבחירות האחרונות נגד 'כפיה דתית'. אני לא מתייחסת למי שחרטו על דגלם מלחמה נגד 'הדתה' מתוך אידיאולוגיה. אני מדברת על רבים, שהיהדות עבורם היא מושג כללי בדיוק כמו נצרות, איסלאם ובודהיזם.

אני מדברת על משתתפי חוג בו אני חברה, שבסיום אחד השיעורים כיבדה המדריכה אותנו בתפוח בדבש לקראת השנה החדשה. אחת החברות שאלה 'מה מברכים' על תפוח, אבל אף אחד לא ידע לענות לה או על משתתפי שיעור ספורט שממש התחננו למדריכה שתוסיף עוד שיעור גם בבוקר ראש השנה... והיא הוסיפה שניים שהתמלאו.

ערב יום הכיפורים, זה לא הזמן להפנות אצבע מאשימה. לא למשרד החינוך, לא לרבנות הראשית, לא להנהגה הרבנית וגם לא להורים, לסבים ולסבתות.

אני מבקשת להדהד קול. נכון שבשנים האחרונות יש יותר ארגונים שלוקחים אחריות ויוזמים אירועי סליחות, וערבי פיוטים, קהילות שרות, ופעילות מנגישה בחברה למתנסים ובמיזמים חברתיים. יש יותר שמבקשים לדעת או לפחות להכיר את אבני היסוד של היהדות והמסורת. יותר מבקשים לגעת ולהכיר, לחוות. לנסוע לאומן לאומן, ומפגשים מרתקים בין זמרים נפלאים שפורטים על הלב.

זה לא מספיק. נדרשת תוכנית חירום לאומית שתפוגג את המתח המתודלק, שבין סוגיות דת ומדינה. שתפרק את הבירוקרטיה הדתית שהסתאבה או לפחות תנסה להוריד הילוך. נדרש מועד ב' להכרה של היהדות ולא באמצעות מתווכים. תוכנית להיכרות שלנו עם עצמנו. עם זהותנו עם מורשתנו.

בדיוק כמו התוכניות הלאומיות להבאת בני נוער מהתפוצות לביקור ראשון בישראל, בוא נביא את בני הנוער, את המשפחות שלנו לביקור ראשון בבית הכנסת, לא מתוך כפייה או 'הדתה' אלא מתוך בחירה חופשית. מתוך שיחה מתמשכת. בואו נתחיל אותה. בואו נתווכח אבל נלמד להכיר. אפשר וצריך לחשוב. יש כאן הזדמנות לסטארט אפ יהודי מנצח.

עליזה לביא היא חברת כנסת לשעבר והיום יושבת ראש הר הרצל בהסתדרות הציונית העולמית