תמיד טייס

את ימי האימונים המאומצים שלנו אנחנו תמיד מנסים לעשות "כמו הסיפורים על יום כיפור": הזנקות אל הלא נודע, מודיעין שגוי ולחץ זמן.

ח"כ מתן כהנא , ט' בתשרי תש"פ

מתן כהנא
מתן כהנא
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

כשהייתי טייס קרב צעיר עוד זכיתי לטוס עם בוגרי מלחמת יום כיפור. בכל פעם שזכיתי לטוס עם אחד מהם במבנה, או אפילו איתי במטוס, הרגשתי שאני ממש זוכה "לגעת בהיסטוריה".

כל איש צוות אוויר, יודע עד כמה המלחמה ההיא משפיעה על חיל האוויר שלנו עד היום. החל מקצין הניווט בטייסת ועד למפקד תא השליטה בבור בקריה.

אני עדיין זוכר את וותיקי המלחמה חוזרים ואומרים שאף פעם לא טסים הלוך וחזור על אותו הנתיב, שתמיד כדאי להזיז את הנתיב שקיבלת מהמתכננים קצת הצידה (לקח ממבצע "דוגמן 5"), ושתמיד כדאי להטיל ספק בתכנונים (אבל ברור שחובה לבצע!).

מאז מלחמת יום כיפור כל מוביל בטייסת יודע שכל האחריות לביצוע המשימה מוטלת על הכתפיים שלו והוא לבדו ישא באחריות להצלחה או לכישלון.

מאז מלחמת יום כיפור את ימי האימונים המאומצים שלנו אנחנו תמיד מנסים לעשות "כמו הסיפורים על יום כיפור". עומס, לחץ זמן, אי וודאות, הזנקות אל הלא נודע, מודיעין שגוי, התמודדות עם מערכות נשק של האויב שלא הכרנו ועוד ועוד.

אבל יש דברים שלעולם לא נוכל לדמות באימונים. את האובדן והפחד. את ההמראה ברביעייה וחזרה בזוג. את התחושה כשאתה רואה את בן המבנה שלך מתפוצץ באוויר, או נכנס בקרקע בסוף יעף תקיפה. את ההמראה לאותו יעד כעבור 4 שעות, כי את המשימה חייבים להשלים. את ההמראה לגיחה החמישית באותו היום, בלילה חשוך, בגובה נמוך לתוך מערך 6- SA פעיל שרק לפני כמה שעות הרג חברים שלך (סיפור אמיתי של אורי שעני ז"ל מטייסת "האחת" שנהרג בגיחה הזו).

את ההתמודדות עם הנשים של הטייסים שמגיעות לטייסת לחפש את הבעלים שלהם כשאתה כבר יודע שאי שם במהלך התקיפה הוא הפסיק לענות על הקשר. את כל הדברים האלה לא נוכל לדמות ובגלל כל הדברים האלה כל מי שלא לחם ביום כיפור, תמיד יסתכל בהערצה על אלה שכן.

יצא קצת ארוך, אבל אני מרגיש חובה לספר עוד סיפור קטן על איך המלחמה ההיא משפיעה על חיל האוויר שלנו עד היום. זה סיפור על יצחק דוד.

יצחק הוא בן קיבוץ בית השיטה. במלחמת יום כיפור הוא היה מפקד טייסת העמק, הטייסת שלימים גם אני זכיתי לפקד עליה.

טייסת העמק איבדה במלחמה 7 לוחמים ו-13 מטוסים (בערך חצי ממטוסי הטייסת). ב-16/10 קצת אחרי חצות, בקרבות השיריון בחווה הסינית נהרג גרשון. אחיו של יצחק. כשיצחק קיבל את הבשורה הוא לא הסכים לצאת הביתה להוריו ולעזוב את הטייסת באמצע המלחמה. מפקד רמת דוד הכריח אותו, אז הוא נסע לשעה וחזר לטייסת.

בערך לפני 10 שנים דוד יצחק חזר לטייסת. הפעם בתפקיד של "מלווה אישי" של מפקדי הטייסת. בכל תרגיל משמעותי, בכל הגברת כוננות, בכל פורום מובילים ושיחת טייסת הוא נמצא. הוא "היה שם". הוא יודע איך זה "על באמת". ואחרי שהכל נגמר, כשכולם כבר בדרך הביתה, הוא מתיישב בנחת עם מפקד הטייסת, או רק משאיר לו דף עם נקודות. "כדאי לך לשים לב לעניין הזה", "התכנון שלכם היה מורכב מידי, כשיתחיל הבלגן זה עלול לא לעבוד", "כדי לראות את הטילים שמשגרים עליך, כדאי לטוס כך וכך", "תן יותר מקום לפלוני, זה ישתלם לך בהמשך", "שים לב שבגף הטכני..." ועוד כל מיני הצעות שכנראה רק שמי שבאמת חווה את זה יכול לדעת.

דוד יצחק,
אני מצדיע לך ולכל דור לוחמי מלחמת יום כיפור, אלה שאיתנו ואלה שלא. הלוואי ותזכה לעוד שנים ארוכות של הנחלת לקחי העבר לדור לוחמי העתיד.