סבא שלי אמנון רשף היה מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים. הוא נלחם בתעלת סואץ, אריאל שרון היה מפקד האוגדה באותו זמן.
סבא לחם בכל הכוח מהרגע הראשון של המלחמה. כבר ביממה הראשונה ללחימה החטיבה איבדה חיילים רבים והיו גם פגיעות קשות מאוד לטנקים. במהלך הלחימה הוא פיקד גם על מספר גדודי צנחנים.
אני תמיד אומר שסבא ניצח. העובדה היא שלמרות הקרבות הקשים והאבידות הקשות מנשוא, המצרים לא הצליחו להיכנס לארץ ישראל. הוא ופקודיו הצליחו לבלום את התקיפות. שמעתי את סיפורי הקרבות שלו פעמים רבות לאורך כל שנות ילדותי. הסיפורים פוגשים אותי בשנה האחרונה סביב תחילת המיונים לצה״ל ובוודאי בגיוס לחיל השריון.
לא חשבתי שאגיע לחיל השריון, אך כשהתלבטתי ונדרשתי לבחור - דיברתי עם סבא וראיתי בעיניים שלו שהוא רוצה שאתגייס לשריון.
לא ידעתי הרבה על החיל אז התחלתי לברר. ראיתי כמה השירות בחיל הוא שירות משמעותי, קרבי, ומציע אופציות מגוונות להעצמה אישית דרך פיקוד ולקצונה.
החלטתי להתגייס לחיל ולגרום לסבא להיות מאושר. ברמה האישית, למרות שאני עדיין במסלול, אני מרגיש שאני הראשון מהמשפחה שממשיך את הדרך של סבא. אני מרגיש שיש סיפור משפחתי שאני חלק ממנו. סבא היה גיבור אמיתי במלחמה של גיבורים.
האנשים אז נלחמו אחרת, התקופה הייתה תקופה אחרת. מה שנשאר מאז זו הרלוונטיות של החיל.
ללא הטנקים במלחמת יום כיפור היינו מנוצחים ביום הראשון ללחימה. אני גאה להמשיך את הדרך של סבא אמנון ולשרת בחיל החזק בצה"ל.