הינני אבן ביד המסתת

בשנים האחרונות סיגלתי לעצמי מנהג לקרוא את המחזור מתחילתו ועד סופו. אני מוצא פירוש מעניין שלא חשבתי עליו, פיוט ששווה ללמוד ממנו.

ח"כ בני גנץ , ט' בתשרי תש"פ

בני גנץ
בני גנץ
צילום: אסתי דזיובוב/TPS

יום הכיפורים הוא אחד מהימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה. כפרטים, כקהילה וכחברה של אנשים. זהו יום שבו אנו עסוקים במבט פנימה כן אל עצמנו. במבט בינינו לבין עצמנו וגם בינינו לבין האל-איש איש לפי תחושותיו ומנהגיו.

זהו גם יום של עיסוק עמוק ביחס בין אדם לחברו ושל ערך הרעות. בבסיס יום הכיפורים עומד העיקרון מהמשנה ש"עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

הישראליות השקטה ברחובות הדוממים, נוטעת תחושה של פעם, של שלווה שבין אדם לעצמו, לאלוהיו ולחבריו. וכך, יום הכיפורים נותן לנו הזדמנות לבקש סליחה, להתקרב, להישאר קרובים למשפחה לבית ולחברים, ולתקן את ששברנו.

בשנים האחרונות סיגלתי לעצמי מנהג לקרוא את המחזור המלא - מתחילתו ועד סופו. חלקו בבית הכנסת, חלקו לבד עם עצמי בבית, חלקו עם בני המשפחה. בכל שנה אני מחפש, ומוצא - פירוש מעניין שלא חשבתי עליו, פיוט ששווה ללמוד ממנו ולקחת אותו לשנה החדשה.

תפילת יום הכיפורים כמו מאפשרת לי כל שנה להתקרב עוד צעד אל עצמי ואל כל החברה הישראלית.
ביום הכיפורים האחרון, "התבייתתי" על הפיוט "כחומר ביד היוצר" שמתחיל כך:

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר…

בשנה שעברה בעת הזו, התלבטתי בעניין כניסתי לפוליטיקה. ביקשתי להסתכל אל עצמי פנימה ולבחון האם אני עושה זאת למען טובתי האישית. האם אני עושה זאת מתוך יצר אישי, או שזהו אכן צו השעה והדרך שלי לפעול למען עם ישראל.

לאחר ההחלטה על הכניסה לפוליטיקה, אני נזכר מדי פעם בפיוט הזה ומבקש לבחון את עצמי - האם אני זוכר לפנות אל הדברים הטובים? האם אני מונע מתוך רצון לפעול למען המטרה הגדולה, מתוך הברית העמוקה בין העם לאלוהיו ובתוך העם פנימה, או חלילה מתוך יצר אישי או למען טובתי האישית על חשבון טובתה של מדינת ישראל.

אחרי תפילת הנעילה השנה, אחרי הניקיון האישי שאעבור כמו כל עם ישראל, אני מקווה שאוכל להיזכר שוב בפיוט הזה ולומר - "הינני אבן ביד המסתת", "גרזן בידי החרש", "הגה בידי המלח" ובעיקר שאוכל להגיד כמו בשורה הסוגרת של כל בית בפיוט - שפניתי לברית ולא פניתי לייצר.

והלוואי שאדע אני ונדע כולנו, להמשיך לזכור ולנהוג בדרך זו גם בשנה החדשה.

גמר חתימה טובה לכל עם ישראל וצום קל ומועיל לצמים.

בני גנץ בבית הכנסת בכפר אחים
צילום: שריה דיאמנט