לגדול כנערה יהודייה בבגדאד​

חייה של סין גבאי כילדה יהודיה בודדה בבגדד היו לא קלים. ארבע שנים לאחר שזכתה למקלט בארה"ב היא מספרת על שנותיה בעיראק.

בן סלס - JTA , י"א בתשרי תש"פ

גבאי עם חברות באחת מהטירות שהיו שייכות לסדאם חוסיין
גבאי עם חברות באחת מהטירות שהיו שייכות לסדאם חוסיין
צילום: באדיבות סין גבאי

כשהייתה בכיתה א', נקלעה סין גבאי לויכוח עם המורה שלה בנוגע לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. גבאי לא הבינה למה היא מכניסה את עצמה.

השנה הייתה 2000 והאינתיפאדה השנייה כבר השתוללה בעוצמה. גבאי, אחת התלמידות היהודיות הבודדות בעיראק של סדאם חוסיין, גילתה שלהתייצב לימינה של ישראל בבית ספר יסודי בבגדאד, זה לא בהכרח רעיון טוב.

"סדאם היה מטורף לגמרי לגבי פלסטין", היא סיפרה באחרונה בראיון ל-JTA. "הייתי הולכת לבית הספר ושומעת מכולם כמה ישראל נוראית. ואחר כך הייתי חושבת לעצמי: ׳זה שקר׳".

גבאי נקראה למשרד מנהל בית הספר, קיבלה מכתב נזיפה והוריה זומנו לפגישה. מיד לאחר מכן החליטה המשפחה לעבור דירה וגבאי החליפה בתי ספר. אחרי התקרית הזו, הוריה לא דיברו איתה עוד על ישראל או על יהדות.

חייה של גבאי כילדה בבגדאד היו מלאי סכנות. כיהודייה שנולדה תחת הדיקטטורה עיראקית, היא סבלה מאנטישמיות מתמדת מגיל צעיר. אחר כך חוותה את הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 ואת שנות המלחמה העקובות מדם שבאו אחריה.

ב-2015 קיבלה גבאי מקלט מדיני בארצות הברית. היא חיה כיום בשכונה אורתודוקסית בברוקלין, מגדלת ילד, מלמדת בבית ספר יסודי וכותבת ספרות לילדים. היא אינה מנסה לייפות את הקשיים מהם סבלה, אך מרגישה שהם לימדו אותה להתגבר על כל מכשול. "יש סיבה לכך שנולדתי כיהודייה-ערביה: כדי לקחת את הדבר הזה, את העובדה שאני יהודייה-ערביה, ולהוציא מזה את המיטב, להיות טובה בזה", היא אמרה.

שורשיה של הקהילה היהודית בעיראק הם בני אלפי שנים. התלמוד הבבלי נולד בקרב חכמי הקהילה בגלות בבל. בעיראק המודרנית, יהודים החזיקו במשרות בכירות בממשל ובמסחר עד שנות ה-30׳. הקהילה המשגשגת מנתה כ-150,000 יהודים. אבל בשנת 1941, חלה התדרדרות לאחר שעיראקים מוסלמים תקפו את שכניהם היהודים במה שנודע כ״פרהוד״, פוגרום בן יומיים שבמהלכו נהרגו כ-180 יהודים. עד תחילת שנות ה-50, עזבו רוב יהודי עיראק במבצע עליה המוני לישראל.

"יש המון נוסטלגיה מצד מוסלמים ונוצרים במדינות האלו לגבי הדו-קיום ממנו נהנו יהודים ולא-יהודים במדינות ערב", אומר הרב אלחנן מילר, אשר ראיין את גבאי כחלק מסדרת סרטונים שהפיק על יהודים מהעולם הערבי. "אבל ליהודים, זו תערובת של נוסטלגיה עם המון כאב".

גבאי מספרת שלמרות שהעיראקיים מתיימרים להפריד בין התנגדותם לציונים לבין סובלנותם כלפי יהודים, הרי שבפועל מעולם לא הרגישה שבעיראק מוכנים לקבל אותה כפי שהיא. מורים היו מקשים עליה בשיעור למרות הציונים הטובים שלה, אחת אפילו נתנה לגבאי עותק של "מיין קאמפף", המניפסט של אדולף היטלר. "היה קשה להיות יהודייה כי הרגשתי כאילו, אם אתה יהודי, אין לך באמת מקום להשתייך אליו", היא אמרה. "לא משנה לאן תבוא, אנשים יבקשו ממך ללכת. אם אתה במזרח התיכון, אנשים יבקשו ממך לעזוב. באמריקה, אתה נתקל באנטישמיות. בכל מקום שתפנה אליו, אנשים יבקשו שתלך".

בני המשפחה של גבאי הסתירו את יהדותם מחברים ושכנים, ונתנו לאחרים להאמין שהם נוצרים או חסרי דת. כאשר חבריה של סין גילו שהיא יהודייה, הם לעגו לה. בשנות מגוריה בעיראק, נאלצה המשפחה לעבור דירה חמש פעמים בגלל הטרדות אנטישמית. "תמיד נהגתי לומר, תן לי הזדמנות לעשות משהו רע ואז תשנא אותי", אומרת גבאי. "אבל אל תשנא אותי בלי סיבה...בגלל משהו שאין לי שליטה עליו״.

היו גם נקודות אור. גבאי פחדה לספר לאחת מחברותיה הקרובות, מוסלמית אדוקה, שהיא יהודייה, אבל כאשר עשתה זאת, החברה קיבלה אותה והן נותרו קרובות (אם כי גבאי מעולם לא גילתה את דתה להורים של אותה חברה). בנוסף, לפני שעזבה גבאי את עיראק, הקליטו חברותיה את עצמן שרות את "התקווה", כדרך להביע את אהבתן אליה. "מצאתי נחמה בזה כי ידעתי שהן לא משתמשות בי כתעמולה", היא אמרה. "הם לא כאילו, 'היי, יש לנו חברה יהודייה, אנחנו בסדר עם יהודים'. לא, הם היו בסדר עם זה שאני יהודייה, עם זה שאני שייכת לישראל בצורה כזאת או אחרת. אז הן עשו משהו בשבילי. העובדה שהמעשה שלהן היה מסוכן עשתה את זה אפילו עוד יותר יפה".

לצד האנטישמיות, גבאי נאלצה להתמודד עם סכנה נוספת בילדותה: מלחמת עיראק. בזיכרונה יש לא מעט רגעים מפחידים מהתקופה ההיא: כאשר התחבקה עם סבתה ובני המשפחה במרתף הבית במהלך הפלישה האמריקאית, כשהגיעה לבית הספר יום אחד וגילתה כי הבניין הופגז, וגם אותה נסיעה במונית עם אביה כשפצצה התפוצצה ממש מולם. "אני לא באמת זוכרת הרבה מאותו יום", היא אומרת. "אני זוכרת ששמשת המכונית נשברה לגמרי, ואני זוכרת שנזל דם מהראש של אבא. אני חושבת שהוא התעלף".

למרות המלחמה שמסביב, הצליחה גבאי לסיים לימודי תואר ראשון במשפטים בגיל 19, הצעירה ביותר בכיתתה. מיד אחר כך, קיבלה מקלט באצות הברית בעזרת ארגון HIAS המסייע לקליטה וישוב מחדש בארצות הברית של פליטים. כעת היא גרה בברוקלין בקרב הקהילה היהודית הסורית, שם היא נהנית לחוות את מה שהפסידה בילדותה: משפחות יהודיות גדולות ושמחות המבלות באופן חופשי עם שכנים ובני משפחה אחרים.

גבאי אומרת שאחרי כל מה שעברה בעיראק, המעבר לארצות הברית לא היה לה קשה. "אני חושבת שזה היה בסדר", היא אמרה על המעבר לחיים חדשים בניו יורק. "למדתי איך להתמודד עם שינויים, כך שזה לא היה הלם עבורי". בשנותיה בארצות הברית אפילו נתקלה לא פעם באמריקנים שהתנצלו בפניה על מלחמת עיראק.

גבאי מלמדת כיום תלמידי כיתה ד' והוציאה לאור ספרי ילדים. יצירתה מתמקדת בעקירה של סטריאוטיפים, כבר מגיל צעיר. באחד הסיפורים שכתבה, נערה הופכת לאביר, אבל במקום לקטול דרקון, היא מבינה שהדרקון נחמד ומתיידדת איתו.

"אם העולם אומר לך שאתה רע ולא בסדר, אולי העולם טועה", אומרת גבאי. "אולי לא אתה זה שטועה, אולי זה הם. אולי עליך להיות גאה במי שאתה".