המשפחה שלו

איך מגשרים על פערים והבדלים של המשפחות של בני הזוג. נחמה ביטקובר בסיפור ותובנות.

נחמה ביטקובר , י"א בתשרי תש"פ

זוג
זוג
צילום: iStock

כבר בבירורים הבנתי שהמשפחה שלו שונה משלי, אבל שהוא בחור מאוד מיוחד וזה יכול ממש להתאים.

עמדתי מחוץ לדלת, מתבוננת בשלט "כאן גרה בכיף משפחת לוי-כהן". הנחתי את היד על המזוזה המאוירת. מנסה לשאוב ממנה כוח.

כלומר, אני בטוחה שהם אנשים נחמדים… אבל אני… קצת חוששת. טבעי בסך הכל.

אל השקט של חדר המדרגות הבליחו מידי פעם קולות מהטלויזיה. צלצלתי בפעמון הדלת.

"היא הגיעה! היא הגיעה!" שמעתי קולות צווחניים של ילדה ורגליים קטנות רצות לדלת שנפתחה בסערה.

"רונית! את רונית! נכון? נכון? תראי את השמלה שלי! אמא הרשתה לי ללבוש את שמלת השבת לכבודך!"

"שלום שני החמודה" אמרתי לאחותו הקטנה של משה שחיבקה אותי בהתלהבות.

"שלום רונית" אמרה אמא של משה בחיוך נעים "אני צילה וזה בעלי שלמה".

"נעים מאוד צילה ושלמה" אמרתי.

שלמה הושיט את היד שלו ללחיצה, אך קלט בזמן את מבע החרדה בעיני. "שכחתי, אני מתנצל".

"אני כבר הולכת להעיר את משה" אמרה צילה "או שאולי את רוצה להעיר אותו?"

"לא, לא... עדיף שאת תעירי אותו".

משה הוא מ"פ בצנחנים, והבוקר הוא חזר אחרי מסע כומתה עם החיילים שלו. הצעתי לו שאני פשוט אבוא, כדי שהוא יוכל לישון כמה שיותר. הוא שאל אם אני בטוחה, ואמרתי לו שכן. נראה לי שאני מתחילה להצטער על זה.

צלצול בדלת.

"אהלן אמא, אבא. שלום רונית, אני עומר, אח של משה"

בדלת הבזיקו גרסה קצת יותר מבוגרת של משה (אבל הרבה פחות עייפה), ורעמת תלתלים ג'ינג'ית עם סרט קטן שהיתה שייכת לשירה, אשתו של עומר. יחד איתם היתה גם ליה בת השנתיים שרצה וחיבקה את סבתא שלה.

"אנחנו שמחים שבאתם, ילדים" אמרה צילה "בואו, בואו נשב."

"אבל סבתא, לא בא לי. לא בא לי לא בא לי." אמרה- צווחה ליה.

"את רוצה לגו, חמודה?" שאלה אותה שירה

"לא בא לי, לא בא לי, לא בא לייייייי"

שירה לקחה אותה על הידיים והתיישבה בסלון מול הטלויזיה שעדיין פעלה ברקע. צילה הביאה כמה קופסאות קרטון גדולות שהיו שייכות לקונדיטוריה יקרה וצלחות חד פעמיות.

"משה אמר לנו שאת אוכלת רק מהדרין, אז אל תדאגי, זה הכל מהדרין".

"תודה, אני ממש מעריכה את זה." אמרתי במבוכה.

שני התיישבה לידי בספה של השניים, וצילה הצביעה על המקום הצר שנותר לידי.

"בוא, משה, שב ליד רונית, יש פה מקום". משה הסתכל אלי ועל הספה והלך להביא כסא.

"אני חייב לומר שאני לא מבין אתכם." אמר שלמה. "אנחנו, כשהיינו בגילכם, החזקנו ידיים, רקדנו ביחד, והכל היה בסדר. וגם אנחנו דתיים."

לא ידעתי איך להגיב לזה. אז שתקתי. משה הוא בחור נהדר, אבל המשפחה שלו כל כך שונה. אלו יהיו הסבא והסבתא של הילדים שלי? גם הם יראו טלויזיה? ואיך אני אחיה בתווך הזה של שמירת ההלכה בלי לדרוך לאף אחד פה על ההרגלים? ובלי ליצור מריבות ומתחים במשפחה?

***

הם הדריכו יחד בסניף, וכבר אז היא חשבה שהוא מיוחד.

אבל היא לא ממש דיברה עם בנים (זה ממש הביך אותה), והוא לא ממש דיבר עם בנות, ככה שהם לא החליפו יותר מעשר מילים ומנוד ראש אקראי בארבע השנים האחרונות. היא תמיד ראתה אותו משחנ"ש עם חניך אחרי הפעולה או מסתובב עם ספר "מסילת ישרים" ביד וחיוך ענק על הפנים, וחשבה שזה יהיה נחמד להתחתן עם מישהו כזה, כשהיא תהיה גדולה מספיק לחשוב על זה ברצינות.

לפני כמה חודשים אורית הקומונרית (לשעבר, לשעבר, אבל ככה היא שמורה לה בנייד) התקשרה אליה. אחרי שהחליפו מילות שגרה על התואר ואיך עבר הזמן מאז חודש ארגון כשאורית עוד היתה קומונרית, אורית אמרה: "אני לא רוצה להתקיל אותך או ללחוץ עליך או משהו, אבל בשבוע שעבר פגשתי את אלעזר כשהדרכתי בגבעת התחמושת, ואיכשהו ישר עלית לי לראש. אז דיברתי איתו על זה, ועכשיו אני שואלת אותך: תרצי להיפגש איתו? לדייט, אני מתכוונת…"

אז הם נפגשו. ונפגשו שוב. ועוד כמה פעמים. והיא הרגישה שהתחושה שליוותה אותה מימי הסניף מבשילה למשהו..

ולא מזמן הם דיברו על זה… ואפשר לומר שהם החליטו… ב"ה! בינתיים זה עוד לא רשמי… הם רוצים קודם לפגוש את ההורים…

"אמא, אבא" אומר אלעזר, "תכירו בבקשה את עידית."

"ברוכה הבאה, יא בינתי" אומרת לה אמא של אלעזר, ומחבקת אותה.

"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים" אומר גם אבא שלו.

היא לא היתה מוכנה לחיבוק הזה, עם מישהי שהיא לא מכירה. היא לא בטוחה שזה נעים לה, אבל גם לא נעים לה לומר משהו ולהביך את אלעזר...

"בואי, בואי, תאכלי משהו, את רזה מידי." דוחקת בה אמא שלו.

"אמא, אנחנו לא ממש רעבים… דיברנו על זה שרק נשב בסלון ונדבר קצת…" מנסה אלעזר לרכך את המעמד בחוסר הצלחה.

הם מתיישבים בסלון, ועל צלחתה נערמות עוגות נוטפות דבש ושמן, שהיא לא חפצה בהן. היא תמיד התרחקה מהדברים האלה. היא לוקחת ביס קטן מעוגיה שנראתה כאילו הצליחה להימלט מהררי אבקת הסוכר שעטפו את שכנותיה, רק כדי לא לאכזב את המארחים, אבל היא כמעט נחנקה מתערובת הבוטנים המתוקה והלא צפויה שציפתה לה בפנים.

ההורים שלו שאלו אותה ואת אלעזר המון שאלות, עליה, על המשפחה, ומה הם עושים. ואם היא רוצה עוד עוגיה. ואז שמו לה בצלחת עוד שתיים בלי להמתין לתשובה.

עידית נשמה לרווחה שעה וחצי מאוחר יותר, כשהיא ואלעזר יצאו לבד החוצה לחצר. ההורים שלו, הם כל כך שונים ממה שהיא רגילה אליו… וגם כל כך שונים מאלעזר… לפחות מאלעזר שהיא מכירה…

כשהם פגשו את ההורים שלה, אבא שלה לחץ לאלעזר את היד, אמא שלה הכינה להם קפה. הם ישבו בפינת האוכל הגדולה, דיברו קצת. אלעזר סיפר קצת על עצמו, ההורים שלה נידבו כמה סיפורים. וזהו. אחרי 20 דקות היא יכלה לנשום לרווחה שהכל עבר בשלום, ושאפילו אבא שלה רשם כמה נקודות טובות לזכות אלעזר (שסיפר שהוא עוזר לשטוף את הבית כל יום שישי).

איך היא תסתדר עם ההורים שלו? עם הצלחות שמלאות בעוגות שהיא לא אוהבת? עם חיבוקים עם מלא דודות שהיא לא מכירה בכלל? עם המנטליות שכל כך שונה ממה שהיא רגילה?

היא ידעה שהוא מעדה אחרת, אבל היא לא חשבה שזה יהיה ככה… איך היא תחיה עם המשפחה שלו בתור המשפחה שלה?

***

ההורים של עמיחי גרו בוילה מטורפת בשכונת יוקרה. אולי הייתי צריכה ללבוש שמלת שבת לפגישה, התלבטתי. למרות, שגם שמלת השבת שלי לא מתקרבת לסטנדרטים האלה.

אמא של עמיחי פתחה את הדלת. היא לבשה שמלת מעצבים יוקרתית במיוחד, בדיוק כמו בפעם הקודמת, כשנפגשנו לוורט אצל ההורים שלי. וגם בפעם שלפניה, כשהגעתי לבקר בפעם הראשונה.

אז חשבתי שזו שמלת שבת מיוחדת לרגל האירוע. אולי משהו שהיא קנתה פעם לחתונה של המשפחה. עכשיו כבר הבנתי שככה היא מתלבשת ביום יום.

"חגית, איזה יופי שבאת!"

"תודה, שרה. מה שלומך?"

"ב"ה, ב"ה. בואי, הכנסי. תשתי משהו?"

"אני אשמח למים, תודה רבה." בכל זאת נסעתי עכשיו מלא זמן באוטובוס מהמכללה בצפון שאני לומדת בה…

שקעתי בכורסת העור שבסלון.

"מה דעתך לבוא איתי לשופינג אחר כך?" שאלה שרה. "בדיוק ראיתי אתמול שמלה בחנות מעצבים שממש תהלום אותך."

"אממ… האמת…"

עמיחי קטע את השיחה כשנכנס לסלון עם החיוך הביישני שלו. "שלום. אני שמח שבאת".

חייכתי אליו בחזרה. "גם אני".

"טוב, ילדים, אז הבנתי שחשבתם על דירה, אולם ועוד כמה דברים".

"נכון, אמא" אמר עמיחי כשבעיניו זוהר מיוחד שנדלק כשדיבר על החתונה שלנו.

ביקרנו בישוב "נחל-חן" ואנחנו חושבים לשכור שם קראוון ישן, שצריך לשפץ אותו רק קצת. כמה דליפות מהגג, כמה כתמי עובש בקירות וקצת אינסטלציה.. והוא יהיה בית חלומות מושלם בשבילנו".

אמא של עמיחי עקמה קצת את האף. "הממ.." היא נאבקה בעצמה מספר רגעים.

"אני לא רוצה להתערב לכם בחיים יותר מידי, ילדים. אבל… אני רוצה שתגורו בתנאים נורמליים… דירה בעיר, קרוב לקניון, לשירותים בסיסיים שכל אחד צריך. אני לא מוכנה שהילדים שלי והנכדים שלי יגורו במקום מוזנח. זה יכול גם לגרום לכם לבעיות בריאות! שתגורו בבית נעים. למשל פה ביחידת דיור בגבעת שמואל. ואם לא- אז בפתח תקוה. פתח תקוה הרבה יותר זולה מגבעת שמואל. ואם צריך, אנחנו נעזור לכם. האמת, כשאני חושבת על זה. לחברה שלי יש אחיין שלסבא שלו יש יחידת דיור להשכרה בשכונה הכי טובה בפתח תקוה. אני אברר בשבילכם".

"והיינו בקיבוץ שיבולי-קיץ", המשיך עמיחי "ואנחנו יכולים להעמיד שם חופה על הדשא ואחר כך לערוך את סעודת המצווה בחדר האוכל של הקיבוץ. זה מקום נהדר. הכל ירוק מסביב. וחדר האוכל ממש חדש. הוא שופץ לפני שנתיים. באמת רצינו לבקש שאת ואבא תשלחו לנו במייל את רשימת האורחים שלכם, כדי שנוכל לשלוח להם הזמנות ולשבץ מקומות ישיבה".

"ואת מוכנה לזה, חגית?" שרה שאלה, כמעט בכעס.

"בטח! החופה בקיבוץ היתה רעיון שלי…"

"המקום שבו תגורו הוא אולי ענין שלכם. אבל אבא ואני לא יכולים להזמין את החברים שלנו לחתונה בחדר אוכל של קיבוץ! אני מבקשת. באמת מבקשת שתלכו לאולמי 'פאר והדר' ותסגרו איתם על תאריך ומחיר למנה".

עמיחי נראה במצוקה קלה.

"שרה, אני מבינה שחשובה לך הנראות והיוקרתיות והמיתוג של החתונה ושל החיים שלנו." אמרתי.

שרה נשפה בהקלה לרגע.

"אבל לנו מאוד חשובה הפשטות, וליישב את א"י וגם לא להוציא כסף שאין לנו. אנחנו באמת שמחים באורח החיים הזה. אנחנו לא שואפים לחתונה באולמי 'פאר והדר'. אנחנו אפילו מעדיפים להימנע מהם. את מבינה?"

"אני ממש לא מצליחה להבין אתכם." אמרה שרה. "אבל אם זה מה שאתם רוצים… נצטרך לחשוב על פתרון."

בהחלט נצטרך. חשבתי.

*****************

קודם כל - איזה יופי שהגעת לשלב הזה...אם מדברים על המשפחה כנראה שהבחור מתאים פלוס מינוס. חסדי השם! יש כאן הרבה מה לשמוח!!

וכאשר אנחנו מגיעים לשלב הזה, שבו חושבים על המשפחה, יש עבודה אישית וזוגית ששווה לעשות גם לבד וגם ביחד.

לחשוב, להתבונן ואולי אפילו לכתוב -

מה יפה במשפחה שלי והייתי רוצה לקחת? (הדקדוק בהלכה? המרחב שנותנים אחד לשני? הפיצות ככה בזרימה ובכיף? הנחת לפני שבת? הדיוק וההסתפקות בדיוק במה שצריך?)

מה יפה במשפחה שלו והיינו רוצים לקחת לבית שלנו? (החום והאהבה? המשפחתיות וההשקעה בזה? הרצון לתת, ולתת בשפע?)

ממש לשבת ולבחון את זה ביחד.. ולנסות ולבנות, כבר עכשיו, את היסודות הפנימיים של הבית המתוק שיהיה לנו - איך הוא יהיה. מורכב מהדברים היפים אצלנו ומהדברים היפים אצלם.

וכמובן כמובן - הדברים היפים והחדשים שאנחנו רוצים להביא, לייסד ולחדש בבית שלנו.

עצם הבניה הזו - יש בה משהו זוגי בריא, של בניה, של כיף, של התחדשות וכמובן גם יכולות להיות אי הסכמות על ערך מסויים, על מינונים ו...אחלה! זה ממש הזמן לחשוב, לבנות, ליצור ביחד - איך אנחנו רוצים שיהיה אצלנו.

ואז… זו גם ההזדמנות להכיר שפה חדשה. איך זה עובד אצלם. זו ממש שפה, שצריך ללמוד. איך מביעים אהבה אצלנו? איך מאירים פנים אצלם? למה הם מתכוונים כאשר הם מתעניינים? אולי יש משהו שממש ממלא אותי כשמתעניינים בי ככה? אולי המתיקות של העוגיות באה לשדר כמה מתוק ושמח רוצים שיהיה לי? אולי הרצון לשלם על אולם יקר בא לתת, להביע אהבה ואכפתיות? אולי יש כאן צורך - צורך של ההורים לא לצאת דופן מחברת השווים שלהם? איך הם מביעים קשר ואהבה, מה חשוב להם, מה ערכי בעיניהם.

חשוב להבין, שיש כאן ממש שפה חדשה ללמוד. וכדי להיות חלק - חשוב שתלמדי את השפה הזו. את לא חייבת לדבר בה בבית שלך. בבית שלכם - זה יהיה בנוי איך שאתם מבינים. אבל בבית שלהם, חשוב כל כך להעריך, להוקיר את הטוב והיפה ששם, וללמוד את השפה שלהם.

בגלל שאנחנו שונים ממשפחות המוצא שלנו, יכול להיות שאנחנו, כזוג, נבחר לחיות את חיינו באופן שונה מההורים שלי או שלו. וזה לגמרי בסדר.

הציפיה מהזוג היא לכבד את המקום שממנו באו. להעריך את מה שההורים נתנו ונותנים להם, גם אם יש נקודות של אי הסכמה. להעריך את הערכים, את ההשקעה, את ההתמסרות.

ולגיטימי גם לצפות מההורים לכבד ולקבל את ההחלטות שלנו כזוג, גם כשהם לא מסכימים איתן.

הכבוד להורים לא אומר למחוק את הרצונות שלנו- ולנהוג לפי רצונם, אלא פשוט - לכבד. ואם אפשר לבוא לקראת בלי להתפשר על דברים שחשובים לנו, מה טוב. ואם לא- לבקש שיכבדו את הדרך שלנו...

בפשטות נראה לנו תמיד שהדרך שלנו, ההתנהלות שלנו היא הכי הכי… אבל בכל משפחה מעם ישראל מוחבאים כל כך הרבה אוצרות. כל כך הרבה מה ללמוד, לקחת ולקבל.

אם באים בענווה, וברצון להתחבר, אפשר לקבל כל כך הרבה.

וכן, גם להיות אהובה שם.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - המרכז לאימון רגשי לקראת נישואין ולהכשרת מאמנות בתחום