אורלי גרייבס (משמאל)
אורלי גרייבס (משמאל)צילום: ג'וזפין דולסטן

אורלי גרייבס לא מנידה עפעף כאשר קבוצה של חברים מתיישבת לקראת חצות סביב שולחן הבלאקג'ק ומניחה עליו 1,000 דולר במזומן. היא מחמיאה להם על נעליהם, ומחברת בזריזות וו קטן מתחת לשולחן כדי שאחת הנשים בחבורה תוכל לתלות עליו את הארנק שלה.

"זה מה שאני עושה, אני יודעת מה הם צריכים לפני שהם יודעים שהם צריכים את זה", היא מסבירה.
גרייבס, בת 59, אחראית על ארבעה שולחנות בלאקג'ק ב-Wynn Las Vegas, מלון חמישה כוכבים וקזינו על ה״סטריפ״, אותו מתחם מפורסם בו מרוכזים חיי ההימורים והבילויים בעיר החטאים.

היא עובדת משמרות לילה מאוחרות, מגיעה בשמונה בערב ועוזבת בארבע בבוקר, חמישה ימים בשבוע. גרייבס התחילה את דרכה כדילרית בשולחנות ההימורים וכעת, כמי שאחראית על הדילרים, תפקידה לוודא שהכל מתקתק: שהקלפים מחולקים כשורה, שלא חסר כסף בסוף היום, ושהלקוחות מרוצים.

גרייבס גדלה בפתח-תקווה והגיעה לארצות הברית ב-1980 ללימודים בקולג׳ בזכות מלגת כדורסל. בתעשיית ההימורים היא עובדת לסירוגין כבר 20 שנים. אבל זה לא הדבר היחידי שהיא הספיקה לעשות באמריקה. מאחוריה גם קריירה כמורה לעברית בבתי כנסת ובבית ספר יהודי מקומי. ולמרות שנראה כי אין דבר מרוחק יותר מאשר הוראת עברית בבית ספר יהודי ועבודה בשולחנות ההימורים בקזינו, גרייבס מתעקשת שאין בשילוב הזה שום דבר מוזר.

״זה אותו הדבר לעבוד עם ילדי גן ועם שיכורים שמגיעים למועדונים אחרי חצות״, היא אומרת. עבורה, בשתי העבודות היא עוסקת בחינוך. ״מה שאת עושה גם פה, זה לחנך. באה קבוצה של בני 21 שלא יודעים איך להתנהג כשהם שותים, ואני אומרת, ׳היי חבר'ה, מה אתם חושבים שאמא שלכם הייתה אומרת על זה?׳״ ולמרות שהאווירה בקזינו שונה כל כך מזו שבכיתת לימוד לילדים בבית הספר, היא מוצאת קווי דימיון. בשני המקרים, גרייבס מאמינה, אנשים רוצים לקבל יחס טוב, ״כמו לנסיכות״.

לעבודה בקזינו הגיעה גרייבס פחות או יותר במקרה. ״הייתי מורה ואהבתי את זה. החבר שלי בשעתו, ובעלי ב-30 השנים האחרונות, היה מנהל בקזינו. אבל לא ממש אהבתי את זה. לא רציתי להיות חלק מתעשיית ההימורים״, היא סיפרה ל-JTA בראיון שנערך לאחרונה בלאס וגאס.

״כמורה, את נמצאת במלחמת קיום. כמה את משתכרת, 32 או 35 אלפים דולר בשנה? אבל הייתי מאוהבת בטירוף בילדים, זו בהחלט הייתה התשוקה שלי״. בסופו של דבר הצליח בן זוגה לשכנע אותה ללכת לקורס להכשרת דילרים. ״אמרתי, ׳אני לא ממש רוצה, אבל אתה יודע מה? ננסה את זה׳״. אחרי שלושה ימים של הכשרה היא קיבלה עבודה בקזינו, אבל עדיין לא נפרדה מההוראה. ״עשיתי גם וגם, גם לימדתי וגם הייתי דילרית. הכסף בקזינו היה מצוין כי את חיה מהטיפים שלך. הכסף במקום הזה הוא פנומנלי״. ומה שעשה אותה לדילרית מוכשרת, היא אומרת, היו הכישורים הבינאישיים שלה.

״זה כמו כל דבר אחר בחיים, כשאתה הולך למסעדה, הולך לספא, הולך לכל מקום שבו את רוצה שיטפלו בך, שאת רוצה טיפול מיוחד. אז הכישורים הבינאישיים זה לדעת איך לקרוא אנשים, להסביר להם פנים. את מחלקת קלפים לאנשים שיכולים להוציא 15 דולרים ואת מחלקת לאנשים שיכולים להוציא מיליונים. כולם רוצים שיטפלו בהם יפה ואת צריכה לדעת איך לעשות את זה״.

הקפיצה הזאת, ממשכורת של מורה בבית ספר לשכר של דילרית, ואחר כך מפקחת בשולחנות בקזינו, עשתה הבדל של ממש בחייה של גרייבס. ״יכולתי לשלוח את הבת שלי לבית ספר פרטי מכיתה א' ועד סוף התיכון, וזה ענק. זה הרבה כסף. כמורה, אין שום סיכוי שתוכלי להרשות לעצמך לשלוח את הילדה שלך לבית ספר יהודי פרטי בארה"ב. זה שערורייתי. אז העבודה הזו אפשרה לי לעשות את זה״.

שמתי לב למגן דוד על צווארך. האם את עונדת אותו לעבודה כל יום?

״כל יום. ואני מקבלת המון הערות – קצתן חיוביות, קצתן שליליות. היהודים שבאים לכאן, הם אוהבים לראות שאני גאה לענוד אותו ושאני לא מפחדת. ואז יש את הפעמים שמגיעים ערבים – ואני מבינה ערבית די טוב – הם אומרים, ׳היא יהודייה׳ והם חושבים שאולי אני אתייחס אליהם אחרת, אבל זה ההיפך המוחלט. אני רוצה שהם ירגישו רצויים, אין לי מחלוקת איתם. הקזינו פתוח בפני כולם כל עוד מתנהגים יפה״.