אשליות, סוכות, הנערים וקדיש - הערות

ההומור העולמי נמשך, עלילות הדם הטלוויזיוניות נמשכות, איך לאחות את הקרע הסרוג וקצת תובנות על הסוכה וממנה. עוד הערות טרם שבוע טוב

שמעון כהן , כ' בתשרי תש"פ

שבוע טוב
שבוע טוב
צילום: ISTOCK

העולם מצחיק אז צוחוקים

בשבוע שעבר הייתה זו הליגה הערבית שדאגה להפוגה הקומית של חיינו כאשר בחרה בפלשתין כנציגה בוועדה לזכויות האדם. השבוע מי שאחראי למפגן ההומור הכללי הוא האו"ם כאשר שתי מדינות שוחרות שקט, שלווה, זכויות אדם וחופש נבחרו למועצת זכויות האדם של הארגון.

לוב, מדינה משוסעת שהשבטים בה טובחים ומתעמרים זה בזה בפשעי מלחמה אכזריים, שממשלתה מוגדרת כממשלת מעבר, שזכויות נשים נרמסות בה כחלק מהחוק, שבתי הכלא שלה מלאים במתנגדי משטר שלא זכו למשפט, שעינויים הם דרך לגיטימית לטיפול באסירים (לפחות אלה שלא הועלמו או הוצאו להורג, כמובן), וונצואלה, זו שעד לא מכבר ביקר האו"ם עצמו את ממשלתה על האופן שבו היא מדכאת את האופוזיציה, שהאו"ם קבע שהממשל בה מעביר את מתנגדיו עינויים קשים, זו שמבצעת מעצרים שרירותיים של אלפי בני אדם ושמסרבת בתוקף לאפשר לפקחי האו"ם לזכויות אדם לפעול על אדמתה, השתיים האלה ינפיקו בקרוב מאוד הצהרות נוקבות על מצב זכויות האדם במקומות שונים בעולם, והרשו לי לשער, בעיקר בפלשתין הכבושה, איך אפשר בלעדיה.

על זה נאמר, צחוקים דאחקות ושיגועים.

סוכות ואשליות

הבדים ולוחות העץ של הסוכות מייצרים עבורנו אשליה של חדר מבודד, אבל המציאות רחוקה מכך. כשמקבץ של סוכות מזדמן לקרן רחוב, לחצר או לפינת החניון השכונתי, לכמה רגעים נדמה ליושבים בכל סוכה שהם נמצאים שם לבדם, הם, הדפנות, הסכך והקישוטים, אבל הדקות חולפות ופתאום קולות משפחתיים אינטימיים עולים מהסוכה השכנה.

אין בכוח הבדים והדפנות לבודד את נעימת הקידוש של השכן, או את שירת הילדים אליה אפשר להצטרף בקול שני מהסוכה הסמוכה. אם עוצמים לרגע את העיניים אפשר גם לחוש שקצת קשה לבודד את ריח התבשילים שלנו מהתגנבות היחידים של ניחוחות הבישול מהסירים שהונחו על השולחן שמעבר לדפנות. לתום דבר התורה שנאמר בסוכה הסמוכה אפשר לצרף ברכת 'יישר כוח' (או 'חזק וברוך', תלוי בעדה) מהסוכה שלנו, ואם לומר את האמת, אפשר גם לשמוע נזיפות, גערות והתקוטטויות פנים משפחתיות ולהבין שכך גם שומעים, מריחים ומרגישים אותנו אצלם. פתאום הכול בחוץ, פתאום כולם באמת ביחד, על הטוב והפחות טוב שבכך, ממש כמו במשפחה אמתית.

פתאום העולם שמחוץ לבית הוא הדירה האמתית, שבה המון חדרים של אותה משפחה שמתוודעת לחלקיה השונים. פתאום כולנו משפחה שחיה יחד בחוץ, והבפנים של הבית הופך במשך שבעה ימים לבחוץ של הבית המשותף החדש והזמני של כולנו.

יכול להיות שהביחד המשפחתי החדש הזה הוא השלום שאליו מתכוונים כשאומרים 'סוכת שלום'?

המתווה הסרוג

מאחר ובאמת קשה לי לאבחן את ההבדלים בין הרב רפי פרץ לבצלאל סמוטריץ', בין מוטי יוגב לאופיר סופר ניתן לשער שהמוקש שבאמת מונע את איחוד מפלגות הציונות הדתית הוא הסוגיה העמוקה, המהותית, העקרונית והמשמעותית של אופן בחירת הרשימה. אלה מקדשים את הפריימריז כעדות עליונה לדמוקרטיותה של מפלגתם, ואלה נסמכים על וועדת אישי הציבור, הרבנים ומורי הרוח שיכריעו וישבצו את מועמדיהם ומשוכנעים שבכך ינטרלו כל שחיתות והתארגנות בעייתית המאפיינת את מוסד הפריימריז של המפלגה השכנה.

אז מה עושים? העל זה ייפול ויקום דבר? קחו לכן הצעה קטנה למחשבה. כל כך קטנה שאפשר לתמצת אותה במילה אחת: ריצ'רץ'.

ואם אתם רוצים מעט הרחבה, אז הנה, בבקשה: לא ריצ'רץ' בין מפלגות. ריצ'רץ' בין שיטות בחירה: מקומות אי זוגיים ברשימה ייקבעו בפריימריז. מקומות זוגיים ייקבעו על ידי ועדת אנשי הרוח ומורי דרכה של המפלגה.

חברי מרכז המפלגה המאוחדת יקיימו הצבעה לקביעת הרכבה של וועדת ההנהגה שתכלול אישי רוח, רבנים, בכירי מפלגה בעבר וכיוצא באלה אישים חסרי מוטיבציה פוליטית לעצמם, כאלה שלא יוכלו להתמודד לתפקיד פוליטי במפלגה בחמש השנים הבאות.

לאחר הקמתה של וועדת ההנהגה תתקיים הצבעה למקומות האי זוגיים של רשימת המפלגה, ומתוקף כך גם למספר 1, כלומר לכהונת היו"ר. מיד לאחר מכן תתכנס וועדת ההנהגה לקבוע את זהותם של הממוקמים במקומות הזוגיים כאשר גם בהליך הראשון וגם בהליך השני לא תהיה כל משמעות למפלגת המוצא של המועמד. כל מועמד יתמודד בפני כל חברי המרכז על המקום בריצ'רץ' האי זוגי ובהמשך יתייצב מול הוועדה להתמודדות על מקום בריצ'רץ' הזוגי.

שיהיה בהצלחה

בשם השם

כפי שביקש יוסף סידר לא הסתפקתי בתגובה הראשונית אותה פרסמתי. המתנתי בסבלנות וראיתי את כל הסדרה 'הנערים', בתקווה שכפי שהבטיחו הוא ושאר יוצרי הסדרה, נגלה בפרקים האחרונים איזו תגלית מרעישה שתניח את דעת הטוענים לעלילת דם טלוויזיונית פרי יצירתו.

צר לי, אבל אני נאלץ להמשיך להחזיק בעמדתי כפי שנכתבה כאן לפני שבועות אחדים. רוצה יוסף סידר לכתוב על רצח מוחמד אבו-חדר, זכותו. רוצה שלא להתייחס לרצח וחטיפת שלושת הנערים אלא באיזכור קלוש של חצי הפרק הראשון מתוך עשרה, זכותו. זו היצירה שלו ושל חבריו ואין לנו רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד (אם רוצים כמובן. לא חייבים). ובכל זאת אני עדיין שואל למה היה צריך לקרוא לסדרה הזו 'הנערים'.

לו הייתי מסתמך על הפרק הראשון הייתה לי ברורה זהותם של 'הנערים' שבשם הסדרה, אבל אחרי שראיתי את כל עשרת הפרקים צפה ועלתה שוב ומחדש השאלה 'מי הם הנערים?'. האם יכול להיות שהכוונה אחרת לגמרי, ולכן חמורה פי כמה? שתי אפשרויות קיימות לגבי זהות "הנערים". האפשרות הראשונה היא הנערים שנחטפו ונרצחו, אבל אז עולה שוב שאלת האיזכור הקטן והעלוב של טראומת החטיפה. האפשרות השנייה היא ש'הנערים' הם הנערים שביצעו את רצח אבו-חדר. האפשרות הזו סבירה יותר לנוכח העיסוק המשמעותי הרבה יותר בהם לאורך פרקיה של הסדרה.

במידה ואכן זו הייתה כוונת המשוררים, ש'הנערים' הם הרוצחים, אני מבקש להזכיר כאן ש'הנערים' הוא שמה העברי של הסדרה, בעוד באנגלית השם המדויק הוא OUR BOYS, הנערים שלנו, וזה כבר נשמע כמו האשמה קולקטיבית בנוסח 'בני עמי בחרו בטרור'.

מאחר ובעולם קצת פחות מבינים עברית, נותר לי לשער ששם מכירים את הסדרה רק כ'הנערים שלנו' ומשום כך זה המקום לשאול את היוצרים, כך אתם מציגים בפני העולם את הנוער הישראלי? כרוצחים, גזענים, פסיכופתים?

ב'מדורת השבט' ראה יוסף סידר במפעל ההתיישבות את הגזענות העדתית נגד המזרחיים ואת התקיפות המיניות כדבר שבשגרת ההתיישבות, ב'ההסדר' ראה סידר במפעל החינוכי האדיר של ישיבות ההסדר מקור להתארגנויות חתרניות ומחתרתיות נגד המדינה, ב'בופור' ראה סידר בחיילינו היקרים כאלה שרק רוצים לברוח, לנטוש הכול ולחזור הביתה. לא מי שמקריבים ונלחמים למעננו. אך טבעי, אם כי עצוב ועגום, הוא שב'הנערים שלנו' ימצא סידר בנוער הישראלי היקר שגדל כאן גזענות, אלימות ורצחנות. אשר על כן, הרשו לי להמשיך ולהגדיר את האירוע הטלוויזיוני 'הנערים שלנו' כעלילת דם עדכנית.

(ושוב, ממש כמו בפעם הקודמת, אני מכריז על השורות הללו כיצירת אמנות ומאחר וכך, ככל יצירת אמנות היא מזכה את יוצרה (במקרה זה, אותי) בחופש הביטוי, ממש כפי שקורה בעלילת הדם האמנותית המכונה 'הנערים שלנו')

לך תבין אותנו

חידוד חושי ציד נדירים, דקות ארוכות ללא תזוזה ואז... מכה אדירה על הקיר ומיד לאחריה מפח נפש. היתוש, כרגיל, הצליח לברוח. וזה קורה כשאור נגוהות בחדר, כשכל החושים מכוונים אל מטרת היתוש שלפנינו, כשהדריכות בשיאה ובכל זאת, רוב מוחלט של מסעות הציד הללו מסתיימים באכזבה וביד בוערת מכאב אחרי החבטה בקיר שמנגד. אז מה גורם לנו לחשוב שבחשיכה הלילית שממלאת את הסוכה, כשאנחנו עפוצים ואחוזים בקורי שינה, כשחושי הציד שלנו מאיתנו והלאה, דווקא אז נצליח בנפנוף יד לגדוע באיבו את הבזזזזז הבלתי נסבל של המעופפים החמקנים הקטנים הללו? הרי ההיסטוריה מלמדת שגלדיאטורים ניצחו אריות בזירה, לוחמים לכדו בליסטראות בקרב, אבל איש, מעולם, לא הצליח לחסל יתוש בחדר חשוך, בעיקר לא מתוך שינה.

מסתבר שהסוכה גורמת לנו לעשות דברים שמעל ההיגיון.

תרועת הפסטיבלים

עם צמא פסטיבלים אנו, מפסטיבל השוקולד ועד פסטיבל היין, מפסטיבל הבובות ועד פסטיבל האורות. משום כך ננסה לדמיין איך היו מגיבים בתקשורת שלנו אם לקראת חג הסוכות היה נחנך באחת מערי ישראל פסטיבל מאגיה יהודית ובו היו עוסקים בהשתטחויות על קברי קדושים, בהוצאת דיבוקים, בקורסים מזורזים בנבואה ובביעור עין הרע, וכל זאת כאשר ברקע ניתן לשמוע הרצאות קצרות של מיטב הרבנים ממגוון חוגים ותפיסות עולם.

ניתן לשער שראש העירייה היה נדרש אל האולפנים לתת הסברים על הרעיון הפרמיטיבי הגובל לא עלינו בהדתה, החזרה בתשובה ובשאר מרעין בישין. המארגנים היו נשאלים אם הם לא חוששים מהשפעותיו של הפסטיבל על הדור הצעיר ואיך קרה שלא ניתנה במה גם למתנגדי המעשים הללו.

ממש משום כך תהיתי איך לא חזינו בשום תגובה מהארסנל הזה לפסטיבל המיסטיקה שיתקיים באחד הימים הקרובים ברחובות ובו יינתן ייעוץ של מיסטיקנים, הילרים, אנשי רוח ועוד. יוצגו דוכני מיסטיקה וקריאת עתידות לצד מכירת קריסטלים ואבני ריפוי. כל אלה מתקבלים בהבנה וכחלק מזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, באבנים סגולות, בקוראי קלפים, הופכי כוסות קפה ומנחשים במסטיק בזוקה. כל זה בסדר גמור. רק אל תדברו על משהו עם ניחוח יהדות.

קדיש

לאחר מצעד ההצטדקויות וההתנצלויות הרפות שהשמיעו אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי, נדמה לי שאפשר להעיר שבעוד אברמוביץ' רק ניסה לתאר את מה שחשים ואליו מייחלים מתנגדי נתניהו בליכוד, מה שלגיטימי, יחסית, במסגרת זכויותיו כפרשן חוקר כליות ולב, הרי שאמירתו של עודד בן עמי הייתה חמורה הרבה יותר.

מילה אחת של בן עמי שנזרקה לחלל לחתימת האייטם הייתה חמורה יותר מכל מה שאמר אברמוביץ'. בן עמי בחר להוסיף 'אמן' לדברי אברמוביץ' ובכך הוסיף לכאורה לדברי הפרשן המלומד גם את תקוותו האישית.

תזכורת: עודד בן עמי הוא לא חבר פאנל שהוזמן לאולפן להביע עמדה, הוא גם לא פרשן שיכול לערבב בין תקוותיו לידיעותיו ופרשנויותיו. בן עמי הוא מגיש מהדורה, וככזה הוא מחויב לאובייקטיביות מוחלטת, כזו שכבר מזמן שכחנו איך היא נראית.

מועדים לשמחה!

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

אין גבולות להומור הערבי

מנטפליקס ועד עזה

ימי הנשיאים וההתנצלויות

רוצחים פוליטיקאים ותפילות

עוד פעם אחת וזהו (לשנה זו)