גשם בוא

בחורף יש דבר אחד שאני אוהבת: גשם, ברכת שמיים. הלוואי שהשנה כולם יחוו אותו תחת קורת גג, עם שמיכה חמה וצלחת מרק

עפרה לקס , כ"ה בתשרי תש"פ | עודכן: 19:16

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: איציק בירן

יום כיפור, שעת צהריים. אני יושבת בחצר עם הבנות הצעירות שלי ומספרת להן על סדר העבודה של הכהן הגדול. על הלמידה וההכנות שלפני כן, על זהב ולבן וזהב, על סמיכה ווידוי.

כשאנחנו מגיעות לתפילתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים, הן מתפלאות לשמוע על התפילה הקצרה שכוללת תחינה על פרי העץ ופרי הבטן, אבל גם סעיף מיוחד שמבקש לנעול לפעמים את שערי התפילות. הכהן הגדול מתפלל שה' לא יקשיב לתפילת עוברי דרכים שמתחננים לפניו שיחכה קצת עם הגשם עד שיגיעו למחוז חפצם.

לא צפוי, אפילו מפתיע. זה בגלל החמור והגמל, כלי התחבורה של פעם, אני מסבירה. לא היו אז מכוניות, רכבות ואוטובוסים, ואנשים שהיו צריכים להגיע מציפורי ללוד, נניח, נאלצו ללכת במשך כמה ימים ולישון בדרך בקמפינג. כנראה שהם התחננו מכל הלב שהגשמים ימתינו עד שהם יגיעו יבשים למחוז חפצם, ואת זה ביקש הכהן הגדול שה' לא ישמע.

כמה ימים אחר כך, אנחנו נמצאים בשלהי חג הסוכות, והודעת ווטסאפ אחת מצליחה להוציא קריאת "אוףףף" מתוזמנת משלושה ילדים שלי יחד: מסע סוכות בוטל. ההכנות לטיול, שהיה אמור להתקיים באסרו חג, הסתיימו מוקדם מהצפוי, אך לא לפני שהממתקים כבר נקנו ונארזו בשקיות, מצבת בקבוקי המים הוכחה כמספיקה, והמדריכה מבין השלושה הגדילה לעשות והכינה את הצ'ופרים עוד לפני סוכות. איזה באסה. "אתם זוכרים את הכהן הגדול ותפילתו?" שאלתי. הנה, כל חניכי בני עקיבא, עזרא ואריאל הם עוברי דרכים, שרצו מאוד שהמסע שלהם יתקיים. אבל הארץ צמאה והעולם זקוק לגשם. בין החניכים והאדמה, כנראה שהאדמה הכריעה.

החורף הוא עונה שמאוד מאתגרת אותי. טוב, בואו לא נתחבא מאחורי הפוליטיקלי קורקט: אני פשוט לא סובלת אותו. זה מתחיל בחושך שיורד מוקדם מדי (מי אמר שעון חורף ולא כיוון?) ובאפרוריות שמשרים העננים על העולם. זה ממשיך בסל הכביסה שמתמלא במהירות שוברת-שיא-גינס בכל שנה מחדש, והגרביים האיומים שלא מצליחים להסתדר בזוגות ותמיד יחסרו למישהו שהכניס לפני רגע את הרגל לשלולית. אבל שיא ההתמודדות שלי הוא הקור. לא, אני לא גרה ברמת הגולן או בירושלים. סתם לודאית שביתה בשפלה, ובכל זאת שרויה במצב סטטי של קיפאון במשך כמה חודשים, לא משנה כמה שכבות לבשתי או לאיזו טמפרטורה טיפס המזגן. כן, אני בטוחה שאפילו מתכנני המזגן לא חשבו שהוא יכול להגיע לחום של אינקובטור.

הנחמה היחידה בכל החורף הזה היא הגשם. לדרך שבה הטיפות האלה נוצרות יש אומנם הסבר מדעי מדויק, אך הן לעולם יהיו בשבילי מתנת שמיים, פלא על-טבעי שמתגשם בצורת טיפות שמרוות את האדמה ומחיות כל חי. כל כך הרבה אנחנו מבקשים על הגשם, כל כך מצפים לו. בשנה שעברה, אחרי חמש שנות בצורת וטיולים עצובים במיוחד בנחלי הצפון שהפכו לשלוליות, פתח ה' את השיבר והעניק לנו גשמי שפע. הייתה כזאת ברכה, עד שפה ושם התחילו שפתיים לדובב "די". הקשר המשולש עמישראל-אלוקים-גשם כל כך נוכח בתפילותינו, בתנ"ך ובתורה שבעל פה, שבכל פעם שהטיפות מתחילות לזחול על החלון אני מרגישה שהקב"ה אומר: "קחו, מתנה ממני אליכם".

עוברי הדרכים שבפינת הרחוב

הגשם הוא האור של החורף. אני כמעט לא מתבאסת ממנו. גם אם נהג בלתי מתחשב במיוחד לחץ על הגז בדיוק כשעבר בשלולית הגדולה שהציפה את הכביש וצבע את הבגדים שלי בכתמי חום, וגם כשהגשם מפתיע והופך הליכה נעימה לריצת אטרף בדרך לגגון הצלה. אבל אין ספק שהאידיאל הוא, איך לא, גשם שיורד בערב, כשכולם בבית ומתפנקים עם מרק חם או מתכרבלים בשמיכה ומאזינים לתיפוף המיוחד שלו על הגג.

האהבה הבלתי תלויה שלי לגשם הייתה נכונה עד ליל שבת אחד, בעיצומו של החורף הקודם. אז סעדנו את סעודת ליל השבת במתנ"ס השכונתי. לארוחה הצטרף אדם נחמד, וכששאלתי אותו איפה הוא גר, השיב שכבר חודשיים אין לו בית. "אשתי זרקה אותי מהבית שלנו", הוא סיפר, "והיא צודקת לגמרי. אני לא כועס עליה". כלאתי חזק את השאלה למה היא כל כך צודקת, ופתאום נזכרתי שביום חמישי, רק יום אחד קודם לכן, ירדו גשמי ברכה כל הלילה. איזה חיוך היה לי בחמישי ההוא, קוראת ספר, מאזינה לגשם, עטופה בשמיכה. "תגיד, מה עשית אתמול בלילה? מה בכלל אתה עושה בכל הימים והלילות האלה של הגשם?" שאלתי, לא בטוחה שאני מסוגלת להכיל את התשובה. "בכל פעם משהו אחר", הוא ענה. "בחמישי פשוט ישנתי בחדר מדרגות של בניין ברחוב כאן ליד". התבלבלתי. אם מישהו היה ישן בחדר המדרגות של הבניין שלי, הייתי מכניסה אותו למגירת הפושע, המטריד, הבלתי רצוי, זה שבגללו כדאי להתקשר למשטרה כדי שלא יסכן את דיירי הבניין. והנה הוא כאן, איש נחמד שבסך הכול מחפש קורת גג. ובכל זאת, מקום הלינה שמצא לא טוב לאנשי הבניין.

לפי הספירה הרשמית, כמעט אלפיים חסרי בית חיים היום בישראל, ויש הטוענים שמספרם גבוה הרבה יותר. רוב חסרי הבית לא נולדו כך. פעם היו להם רגעים מאושרים עם בת זוג, ילדים ופרנסה. ברחבי הארץ קיימות יחידות לטיפול בדרי רחוב והן נותנות להם קורת גג זמנית, אבל כדי לחלץ אותם לתמיד מהרחוב הם זקוקים לגמילה מאלכוהול או מסמים, ולטיפול עוטף ואיטי.

מאז המפגש ההוא, בכל פעם שיורד גשם בערב, למרק של החורף יש קצת טעם לוואי, והחיוך שלי כשאני מכסה את הילדים בלילה גשום הפך חסר. אני חושבת על עוברי הדרכים שהמסע שלהם הוא לא טיול חד-יומי של אסרו חג, אלא מסע יומיומי של חיפוש אחרי בית. ומכיוון שהתפללנו שה' לא יאזין לתפילתם שלא להוריד גשם, אני לפחות מצטרפת לתפילה שימצאו לעצמם חלקה קטנה משלהם. עם גג וקירות, מיטה ושמיכה וצלחת מרק. ואם אפשר שזה יקרה קצת לפני שיגיע החורף האמיתי.

לתגובות: ofralax@gmail.com