על נחשים, שכל, דמיון ואמת

איך הצליח הנחש לתעתע באדם וחווה ומדוע לא פעם ממתינה הנקודה שמגלה לנו את האמת רק לסוף דרכנו. הרב אדרי לפרשת בראשית

שמעון כהן , כ"ה בתשרי תש"פ

הנחש שבין השכל והדמיון
הנחש שבין השכל והדמיון
צילום: iStock

הקב"ה אסר על אדם וחווה את אכילת עץ הדעת. למה? השאלה הזו מנקרת בראשם של חווה ואדם. ניתן לטעון שהקב"ה מבקש לשמור על האדם מחסרון כלשהו שיש באכילה זו, אבל מהו החיסרון הזה?

האפשרות השנייה היא שה' מקנא שמא יהיו אדם וחווה כמותו. על אף הזלזול שלנו באפשרות הזו, הרי שדווקא איתה מגיע הנחש, זה שהספורנו רואה בו כמייצג היצר הרע, ומצליח להסית אותם. האם אכן ה' חושש מכך שנהיה כמותו?

איך קורה שפקיחת עיניהם של אדם וחווה היא שמביאה אותם אל החטא? לעיתים דווקא מראה העיניים מבלבל אותנו מבליל הידיעות שמצוי בראשנו. לעיתים דווקא מי שאינו רואה מצליח לשמוע, להעמיק ולבחון את הדברים בצורה אמתית.

דווקא הידיעה השקרית שהקב"ה חושש מכך שהאדם יידמה לו היא זו שמצאה מקום בליבו של אדם. איך ומדוע זה קורה למרות שהאמת היא שהקב"ה רוצה עבורנו את הטוב?

לשכל שלנו יש מתחרה גדול והוא הדמיון שמתעתע ומשקר, שמצייר כל קושי כדבר רע בעוד שמבחינת השכל הישר, הקושי הוא זה שמצמיח ומעצים אותי.

הדמיון והשכל רבים על הכתר והנחש מצליח לשבש לנו את הידיעות החשובות לנו באמת. בתלמוד מסופר על כמה אנשים שגילו את האמת ברגע חייהם האחרון ונפטרו מתוך תשובה. על כך אמר רבי שיש הקונה עולמו בשעה אחת, אבל אנחנו מעוניינים לגלות את אותה אמת שתשנה אותנו כבר כעת ולא רק בסוף חיינו, למה הידיעה הזו נדחית שוב ושוב? משום שכל רגע הוא התחלה. כישלון הוא לא סוף אלא התחלה לקראת הרגע החדש, התנופה, העתיד הטוב יותר וההצלחה.

בראשית מורכבת משתי מילים בשביל ראשית, הקב"ה ברא שמים וארץ בשביל סוד ההתחלה. משום כך הקב"ה אינו נוטש את עולמו אלא מחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית, ומלמד אותנו את סוד ההתחלה.