תראו אותם עם הפאות והכיפות הגדולות. מקפצים שם על גבעות בימים ובלילות. ללא מסגרת, נוער מסכן. מה זה מסכן?! מסכן כך אומרים. מוציאים שם רע למתיישבים הוותיקים. נעצרים כל יומיים,עם עשרות תיקים.
חסרי אחריות, נפלטי מסגרות, בחדשות אמרו עוד הרבה הערות. ואיך לא נשכח את אסון התג מחיר
שאת כל העולם עלינו מעיר. שנאה יוקדת ואין סוף משאבים, איך לגמור את התופעה בלי להישאר חייבים.
חייבים? למי חייבים? אולי אנחנו? להם? דווקא כשאני מסתכלת להם בעיניים ליבי יוצא בקנאה, לאלה שאהבת הארץ זורמת להם בדם עשרים וארבע שעות ביממה.
אני רואה את האומץ, הנחישות, הם לא מוותרים על הגאולה. כן כן המילה הזאת ששכחנו עד כמה היא מבטאת מציאות נעלה.
גם אני הייתי שם בשנות נעורי, מבלה שבתות בין רגבי אדמה, חוויתי פינויים, גשמים, רוחות ושמש חמה.
היו לנו ארבעה קירות ללא תקרה, וגג, חושך, כוכבים וירח מעלינו חג.
אני זוכרת שפחדתי ולא נרדמתי עד הבוקר. ידוע שארץ ישראל נקנית ביוקר. אבל הלב שלי היה מלא באהבה, בתשוקה, הרגשתי ממש את הקשר והחיבור בנשמה, הייתי מביטה בה, מריחה אותה וממששת, סופדת לאמא אדמה. כואבת את כאבה.
איך אחרי אלפיים שנות גלות עליה מעיזים לוותר, על שולחן הניתוחים, לחתוך, לפנות ולבתר. ומה לנו יוותר? אז אני רואה אותם פאות ועיניים יוקדות, נחושות רוצות ניצחון, צועקות בית מקדש. הלוואי שבקרוב כולם ישירו עליהם שיר חדש.
הכותבת היא שחקנית תושבת יצהר