נעסוק הפעם במערכת הכשרות בארץ, נבאר את הצורך בתעודת כשרות למזון ואת ההבדל שבין תעודת כשרות רגילה לכשרות מהודרת.

הכלל הוא שכאשר יש לסוחר תמריץ כספי לרמות, צריך לפקח עליו שלא ירמה. לפיכך ציוותה התורה לפקח על הסוחרים שמשקליהם יהיו מדויקים ולא ירמו בהם את הקונים (דברים כה, טו; בבא בתרא פט, א).

אומנם אין הכוונה שאין שום אמון בסוחרים ויצרני המזון, שאם כן, היינו צריכים להעמיד עליהם פקחים בכל שעה, ואף על הפקחים לא נוכל לסמוך, ונצטרך להעמיד פקחים על הפקחים עד אין קץ. אלא היסוד לכול הוא האמון הבסיסי שרוחשים לסתם אדם, שצריך חיזוק על ידי פיקוח כאשר עומד לפניו פיתוי כספי.

יסוד ההשגחה: הרתעה

ההשגחה נשענת על יסוד ההרתעה, שמתחלק לשני חלקים – הפתעה וענישה.

הפתעה: כאשר יש חשש שבעל העסק או הפועל יעשו פעולה שתאסור את המאכל, צריך שיידע שבכל עת יכול המשגיח להגיע ולראותו. לשם כך צריך להעניק למשגיח מפתח, כדי שיוכל להגיע למפעל בכל עת ובלא תיאום מראש, ולבדוק את כל אשר נעשה בו (עבודה זרה סא, א, שולחן ערוך יורה דעה קכט, א; קלא, א).

ענישה: אם חס וחלילה תופסים את השוחט או הסוחר במכירת מאכל אסור, צריך לשלול ממנו את הכשרות. כפי שהורו חכמים, ששוחט שמכר בשר טרף נפסל לעולם. ואף אם יטען שעשה זאת בשגגה, ויעשה תשובה ויגדל את שערותיו ואת ציפורניו כביטוי של צער על עוונו, אין סומכים עליו יותר. שהואיל ואיבד את אמינותו, יש לחשוש שתשובתו נועדה לצורך קבלת היתר למכור בשר, וכאשר יעמוד שוב בפני פיתוי - ייכשל וירמה. רק אם יעבור למקום אחר, ושם יארע מקרה נדיר שעל ידו יתברר בוודאות שהתגבר על תאוותו לממון, אפשר יהיה להאמין לו שחזר בתשובה (סנהדרין כה, א; רשב"א א, כ; שו"ע קיט, טו).

החלשת ההרתעה והגברת הפיקוח

בראשית תקופת האחרונים, לפני כארבע מאות שנה, כאשר גבר תהליך ההתמקצעות, היו משפחות שכל פרנסתן נשענה על שחיטת בשר ומכירתו, ואם היו פוסלים את אבי המשפחה מלמכור בשר לצמיתות – הייתה נכרתת פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. לפיכך, הורו הרבנים להקל בדינו ולסדר לו תשובה בתעניות וסיגופים, ולאחר שיגמור לקבל את עונשו יחזרו לסמוך עליו (רש"ל, ט"ז קיט, טז; שואל ומשיב קמא ב, קע. עי' חולין יח, א; דעת כהן ב).

וכך נוהגים כיום, שאם נראה לרבנים האחראים שיש סיכוי שמי שנתפס כרמאי ישנה את דרכיו לטובה, מענישים אותו בשלילת כשרות לזמן מסוים, ומסדרים לו סדר תשובה, ולאחר מכן מחזירים לו את תעודת הכשרות. אומנם מובן מאליו, שהואיל וההרתעה הכללית נפגעה מכך ששלילת הכשרות אינה לצמיתות, נוצר מנגד צורך להגביר את משקל הפיקוח על כלל סוחרי המזון, ובמיוחד על מי שכבר נתפס כרמאי.

כשר ומהדרין

במערכות הכשרות מקובל להעניק שני סוגים של תעודות: תעודת כשרות רגילה ותעודת כשרות למהדרין. ההבדל ביניהן הוא בשני תחומים: האחד – בכשרות מהדרין, כאשר אין קושי גדול במיוחד, חוששים לדעות המחמירים גם כשהם מיעוט וגם כשיסוד הדין מדברי חכמים. ואילו בכשרות רגילה הולכים לפי כללי ההלכה, שבשעת הצורך במחלוקת בדברי חכמים פוסקים כדעה המקילה, ובמחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, אם יש רוב ברור שמיקל - בשעת הצורך סומכים עליו, ואם המחלוקת שקולה - מחמירים. רק בדין סירכות הריאה בבהמה, למרות שמדובר במחלוקת שקולה באיסור תורה, מקילים, וזאת משום העלות הגבוהה שבהחמרה, וגם מפני שסברת המקילים נראית (שכן הבהמות שיש להן סירכות אינן מתות בתוך י"ב חודש).

התחום השני נוגע למידת הפיקוח. בכשרות רגילה נוהגים על פי כללי ההלכה המקובלים על רוב הפוסקים, וסומכים על בעל העסק שיעמוד בנוהלי הכשרות שנקבעו עמו, לכן המשגיח פוקד את העסק לפרקים, כדי לבדוק שהכול מתנהל כמסוכם. אם ימצא שרימו, ישלול את הכשרות, אבל כל זמן שלא מצא בעיה משמעותית, ממשיכים לסמוך על בעל העסק. לעומת זאת בכשרות מהדרין סומכים פחות על בעל העסק, ובדרך כלל דורשים שיהיה במקום משגיח צמוד שילווה את כל מלאכת הכנת המזון. בנוסף לכך, גם בעקבות הפרה קלה של ההוראות יכולים לשלול את תעודת הכשרות.

ככלל, הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות מעניקות גם כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין, ואילו גופי הכשרות הפרטיים למיניהם מעניקים בדרך כלל רמת כשרות אחת. הבד"צים המפורסמים בארץ מעניקים רק כשרות מהדרין.

הבעיות במערכת הכשרות

מסיבות שונות, מערכת הכשרות סובלת מבעיות רבות, שעיקרן: א) חוסר נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין. ב) היעדר פיקוח על רבנויות ובד"צים מסוימים שלעיתים עושים את מלאכתם ברשלנות. ג) תחרות שלעיתים נעשית פרועה, ומלווה בהשמצות שפוגעות שלא בצדק בחזקת הכשרות של אנשים נאמנים. ד) פעמים רבות קיים ניגוד עניינים שעלול לגרום למשגיחים או לגופי הכשרות להעלים עין מבעיות כדי להמשיך לקבל תשלום תמורת מתן הכשרות.

בין רבנות לבד"צים

אחת הבעיות בכשרות של רבנויות מקומיות רבות היא שהמשגיח מקבל את שכרו מבעל העסק, ויש חשש שיחשוש למחות בו. מנגד, לבד"צים יש תמריץ להמשיך להעניק כשרות הואיל והם מתפרנסים מכך, ואילו לרב המקומי יש משכורת קבועה ואין לו תמריץ להמשיך להעניק כשרות, לכן פסיקתו נקייה מהטיה. בנוסף לכך, את הרבנות המקומית אפשר לבקר על ידי הרבנות הראשית ומערכת המשפט הממלכתית, ובזה יש לרבנות יתרון (כפי שביאר הרב משה ביגל במבוא לספרו 'אכול בשמחה'). אולם מנגד, בכך שהבד"צים עוסקים בכשרות מהודרת שהפיקוח בה הדוק יותר, נוצר איזון לניגוד העניינים שלהם. גם החשש מביקורת מצד גופי כשרות מתחרים יוצר איזון לניגוד העניינים.

חתירה לתיקון

ראוי לפעול לשיפור מערכת הכשרות כולה, לקבוע נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין ונהלים שמפחיתים את חשש ניגוד העניינים, ולחייב את גופי הכשרות לדווח בשקיפות על רמת הפיקוח שלהם, כדי שיידע הקונה על מה הקפידו ועל מה לא, ועל כל זה הרבנות הראשית תפקח באמינות.

למרות הכול, הרמה טובה

אומנם גם עכשיו, למרות כל הבעיות הדורשות תיקון, בסך הכול מערכת הכשרות בארץ ברמה טובה. כמה סיבות לכך: ראשית, בזכות יראת השמיים הבסיסית של רוב ככל העוסקים במלאכת הכשרות. שנית, התחרות בין גופי הכשרות השונים וחשיפת הליקויים בתקשורת גורמות להם לבקר את עצמם ולהשתפר. שלישית, העובדה שרוב המזון שמיוצר בארץ הוא כשר מסייעת מאוד לשמירת כשרות.

חזקת הכשרות של כלל ההשגחות

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים, שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות שלה, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי. שני נימוקים עיקריים לכך:

הראשון: היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. אף שהמשגיח מקבל על כך שכר, מכיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". כשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים גם בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסודי התורה ז, ז). כלומר היסוד הראשון הוא חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק.

הולכים אחר הרוב

היסוד השני: הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות - כשרים. שהרי הלכה היא שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב (חולין צה, א; ושו"ע יו"ד קי, ג). קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות (ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים קבועים, כי דין קבוע חל לדעת רוב הפוסקים רק על מקום ידוע, או לפחות על מקום שבמאמץ קל ניתן לברר היכן הוא, ואילו כאן לא יודעים היכן הוא המקום שבו מרמים. ואין חוששים לדעת המחמירים בדין קבוע, הואיל והוא מדרבנן ובכל ספק בדין קבוע יש להקל, כמבואר בפניני הלכה כשרות ב, 16).

הכשר כשר והמהודר מהודר

לפיכך, להלכה ולמעשה, כל המאכלים שיש עליהם השגחת כשרות של הרבנות הראשית והרבנות המקומית כשרים. ובדרך כלל, המאכלים שיש עליהם כשרות למהדרין של הרבנות או של גופי כשרות פרטיים - כשרים או כשרים למהדרין כפי שמופיע על תעודת הכשרות. אם יתברר שהרב והמשגיח התרשלו במלאכתם והמזון שאדם אכל לא היה כשר או לא מהודר כפי שביקש, העוון מונח כולו על ראשם של הרב והמשגיח, ואילו הקונה שהקפיד לקנות מזון שיש עליו השגחת כשרות – נקי מעוון. אם הרב והמשגיח עשו את מלאכתם נאמנה והיצרן רימה אותם, העוון מונח כולו על ראשו של היצרן הרמאי.

לתגובות: [email protected]