"יכול להיות ששילמתי מחיר על הבחירה שלי במשפחה, אבל אני משלם אותו באהבה"

רואי לוי, ממייסדי להקת 'שוטי הנבואה', מספר על הילדות הלא פשוטה שחווה, הברקים שחלפו לידו בסופת שלגים חריגה והחיפוש הרוחני.

אבנר שאקי , ה' בחשון תש"פ

רואי לוי וגלעד שמעון
רואי לוי וגלעד שמעון
צילום: דביר שמעון

רואי לוי בהופעה בקבר דוד המלך

נעים להכיר.

"רואי לוי, 49, נשוי ואב לחמישה בנים, מתגורר בקציר. אני מוזיקאי, כותב, מלחין, ושר. הייתי שותף בהקמתן של מספר להקות, המוכרת שבהן היא 'שוטי הנבואה', וכיום אני בעיקר מופיע עם חברי גלעד שמעון ויטל תחת ההרכב 'שמעון ולוי' אותו הקמנו לפני כמה שנים".

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שנה וחצי, והפעם הראשונה שבה פגשתי את אבא שלי כאדם שמודע לעצמו הייתה בגיל 13. אבא שלי היה בן 18 כשנולדתי, והוא ואמא שלי גרו אז בדירת חדר בתל אביב עם שני ילדים. כשהייתי בן שנה וחצי אמא שלי עזבה את הבית, לקחה אותי ואת אחותי, שהייתה אז בת חצי שנה, וחזרה לבית של ההורים שלה.

"אני לא בדיוק יודע מה קרה ביניהם, אבל רק יודע שלא פגשתי אותו במשך לא מעט שנים. אמא שלי התחתנה אחר כך שוב, הביאה עוד שני ילדים לעולם, התגרשה, ואחר כך התחתנה שוב והביאה עוד שני ילדים, כך שמצד אמא שלי אנחנו שישה אחים. המצב בלשון המעטה לא היה פשוט, ועברתי המון מקומות מגורים, עד שבגיל עשר הגעתי למטולה.

"אחד הדברים שאני הכי זוכר מהילדות במטולה היה מקרה שקרה בחודש תשרי, בסמוך לבר המצווה שלי. הרבה זמן חלמתי על אופני מרוץ עם צמיגים דקים, זה היה אז מאוד באופנה. בסופו של דבר קנו לי אותם, הם היו בצבע כסף, ומאוד התרגשתי כשהם הגיעו בשעת בוקר מוקדמת. לצערי נאלצתי ללכת לבית הספר, אז שמנו אותם במחסן, וספרתי את השניות עד שיסתיימו הלימודים.

"את אחד השיעורים באותו יום העביר המנהל, בזמן השיעור הנחתי את הראש על השולחן וחלמתי על האופניים, עד שלפתע הרגשתי את היד שלו טופחת על שכמי. הרמתי את הראש ושמעתי אותו שואל אם אני רוצה ללכת הביתה כי אני לא מרגיש טוב. הרגשתי מצוין, אבל ניצלתי את ההזדמנות, ובקול חלש אמרתי שכן. יצאתי מהכיתה בצעדים כושלים, וחצי מטר אחרי שעברתי את הדלת התחלתי לרוץ לעבר האופניים.

"בין מטולה לקרית שמונה יש כביש, באורך של 10 ק"מ, שמתאים לאופניים. אמרתי לאמא שלי ששחררו אותנו מוקדם, שמתי קולה בתיק, וירדתי את הכביש לכיוון קריית שמונה. אני לא חושב שמתישהו אשכח את הדקות האלה. זו הייתה תחושה של כיף וחופש אדיר. באותם רגעים הרגשתי שאני האדם הכי מאושר בעולם. אחרי שעה בערך הגעתי לקרית שמונה, וכשהגעתי לא חיכו לי בדגלים וחצוצרות. העיר עסקה בשלה. הוצאתי את הקולה מהתיק, שתיתי לרוויה, וידעתי שאני צריך לחזור הביתה.

"התחלתי לעלות חזרה למטולה, וזה לא היה פשוט בכלל. איפשהו בין תל חי לכפר יובל נשברתי, והתחלתי ללכת עם האופניים, ופתאום ראיתי רכב שמגיע מולי, עם האיש שהכי לא רציתי לפגוש באותו זמן - מנהל בית הספר. ואם זה לא מספיק, אז גם המחנכת שלי ישבה לידו. הם התקרבו אלי, עצרו בצד, ואחר כך המשיכו בנסיעתם. שעתיים לפני כן שוחררתי כי 'הייתי חולה', ועכשיו הם רואים אותי ככה. עברתי הרבה דברים בחיי, אבל את הכלימה והבושה על כך שהם תפסו אותי לעולם לא אשכח".

היהדות בשבילך היא?

"היום היהדות היא בשבילי הכל. אבל בשביל להגיע לסוף צריך להתחיל בהתחלה. הסקרנות שלי לגבי אלוהים והיהדות הייתה קיימת אצלי משחר ילדותי, וכבר בגיל צעיר יחסית התחלתי לקרוא את התנ"ך, למשל. עם זאת, בשנים ההן התעניינתי בזה כמשקיף מהצד, כי גדלתי בבית חילוני ליברלי, ובעקבות כך אפילו קראתי בברית החדשה. החיפוש הזה נמשך גם בטיולים הרבים שעשיתי בעולם, וזו בעצם התקופה שחלק משמעותי מהשירים של 'שוטי הנבואה' נכתבו. מאוד רציתי להבין את מהות האל בעולם, וגם ניסחתי לעצמי כמה כללים פילוסופיים, עד שבסופו של דבר פשוט הרגשתי והבנתי שיש ה' בעולם.

"בין שני המסעות שלי במזרח אסיה עבדתי באתר החרמון כמוכר בקפיטריה, ובסוף כל יום ירדתי ברכבל - תלוי בין שמיים לארץ. בערב חורפי אחד, שהיה סוער במיוחד, סופה גדולה התקרבה ולכן סגרו את האתר בארבע אחר הצהריים. ירדתי לבד מראש ההר ברכבל העליון, ומסביבי הייתה סופת ברקים רצינית, וממש הרגשתי שאחד מהברקים הולך לפגוע בי. פחדתי להתחשמל למוות, וראיתי את הברקים פוגעים ממש בקרבתי.

"במהלך הירידה ברכבל הבנתי שהברקים האלה הם סימן בשבילי. הבנתי שכל מה שאנחנו רואים וחווים מיועד בשבילנו. וזה פתח לי את התובנה שכל המחשבה האנושית היא ברצון ה'. שכל הספרים שנכתבו היו מחויבים להיכתב, וכו'. המחשבה הזו הכתה בי כמו ברק, אבל לא היה למי לספר אותה. בסופו של דבר פשוט הכנסתי אותה בשירים ומנגינות.

"בשלב מסוים חזרתי לארץ, והתחלתי ללמוד באוני' ת"א תולדות עם ישראל ופילוסופיה כי רציתי להבין ולהכיר את הסיפור של העם שלנו, הסיפור הציוני על עם שגלה מארצו וחזר אליה. רציתי לדעת האם זו אמת מוחלטת או תעמולה ממשלתית. תוך כדי הלימודים השתכנעתי בכך שזה סיפור אמיתי, ויותר מזה - סיפור מופלא שלא היה כמוהו, ומאז – היהדות היא העניין שלי בחיים.

"הכרת הסיפור האמיתי של עם ישראל הותירה עלי רושם מאוד חזק, אבל בשנים הראשונות זה לא בא לידי ביטוי מבחינת שמירת מצוות. באותם ימים נפטר דוד שלי האהוב, שהיה קרוב אלי יותר מאבא, וזמן קצר לאחר מכן גם 'שוטי הנבואה' התפרקה, וזו הייתה תקופה מורכבת בשבילי. יום אחד עליתי לבוידם להוריד משהו, ושם בין כל הדברים פתאום ראיתי ספר של רבי נחמן, 'חיי מוהר"ן', שמישהו נתן לי פעם.

"ירדתי עם הספר, התחלתי לקרוא, סיימתי אותו מצד לצד, ורציתי לקרוא אותו שוב. בספר יש תיאור המסעות של רבי נחמן, של החיים שלו, וכו'. זמן קצר אחרי שקראתי את הספר כל החוכמות והערכים שגדלתי עליהם קרסו, ורציתי להידמות לגיבור החדש שלי.

בעקבות כך, אחד הדברים החשובים והראשונים שרציתי לעשות היה לקיים מצוות בכלל, ולשמור שבת בפרט. בתקופה ההיא כבר הייתי נשוי עם שלושה ילדים, ואני זוכר ששבת אחת אשתי ואני היינו במגרש משחקים עם הילדים והיא שאלה אם אני יכול לקפוץ הביתה לכבות את הבוילר, ועניתי לה שלא.

"היא לא הבינה את התשובה, אבל לאט לאט הדברים הובנו והסתדרו. כבר 13 שנים אני שומר מצוות, והדבר הזה שינה לי את החיים, ואני יכול להגיד שאפילו הציל אותי. כיום אני מסתכל על העולם מתוך מקום של יהודי שומר מצוות, וזה מרגיש לי שלם ונכון.

"בתוך כך חשוב לי לומר, כי אולי זה יעזור לאנשים אחרים, שעשיתי את התהליך הזה בדרך מאוד בריאה וטובה. יש משפחות שבהן האבא חוזר בתשובה ומיד רושם את הילדים לישיבות חרדיות, ולפעמים זה לא טוב ולא נכון. שלום בית זה מעל הכל, וצריך להיזהר עם כפייה. אני משתדל להראות למשפחה שלי את הטוב והאור שיש בה', בחיי תורה ומצוות, אבל לא רב איתם ולא כופה עליהם. במרחב הציבורי שומרים שבת בבית, אבל מה שהם עושים בחדרים שלהם זה עניין שלהם. על התורה שלנו כתוב שדרכיה דרכי נעם. חשוב לי שתהיה תחושה טובה בבית, ושיהיו רגשות חיוביים כלפי ה' והתורה. אני רוצה שמי שיבוא לתורה יבוא אליה מרצון".

סיפור מעניין שקרה לך/היית שותף בו?

"יש כמה הופעות של שוטי הנבואה שנחרטו לי בזיכרון, וזו אחת מהן. הופענו באוני' ברקלי בסן פרנסיסקו, כחלק מסיבוב הופעות בארצות הברית, ואמרו לנו שזו אוני' מאוד פרו-ערבית, ושכנראה כל מיני גורמים תומכי פלסטין ירצו לפוצץ את ההופעה, כי כמובן היינו מזוהים עם היהדות ועם מדינת ישראל. כשעשינו חזרות, לפני ההופעה, כבר ראינו כמה אנשים עם אלות מסתכלים עלינו, והייתה תחושה שהולך להיות בלאגן. בסופו של דבר עלינו, התחלנו לשיר, והייתה אנרגיה כל כך טובה עד כדי כך שראינו אותם עוזבים את האלות ומצטרפים להופעה. כשאני מספר את זה עכשיו עולות לי דמעות של שמחה בעיניים".

ספר על חוויה מיוחדת שחווית בשבת / אחד מחגי ישראל.

"לפני כמה ימים הופעתי בקבר דוד, במופע סליחות לסטודנטים, יחד עם אסי גבעתי, חבר ואמן שאני עובד איתו. אחד מהשירים ברפרטואר של המופע הזה הוא 'אין עוד מלבדו' של שלומי שבת. זה שיר מאוד מרגש, ומהופעה להופעה אני יותר ויותר מתחבר אליו. בדרך הביתה, אחרי ההופעות, אנחנו משתחררים קצת ועושים שטויות, ובין היתר שרים דברים שמצחיקים אותנו. אחרי אחד ממופעי הסליחות פתאום התחלתי לשיר לאסי: 'אין עוד מזוודות', על המנגינה של אין עוד מלבדו, ונקרענו מצחוק.

"בהתחלה לא הבנתי מה נגע בי במילים האלה, אבל אז הבנתי שיש פה עניין של 'מילי דשטותא' בקדושה, ועשיתי דרש על זה. יש לי פחד טיסות, אני ממש לא רגוע כשאני טס. איך שהמטוס עוזב את הקרקע אני מתפלל מעומק הלב לה' שישמור עלינו בבקשה, לפעמים ממש מתפלל רק על זה כמה שעות.

"העניין של 'אין עוד מזוודות', משול בעיני לימים האלה, הימים הנוראים, באופן הזה שבן אדם בא לשדה התעופה עם המזוודות שלו, שזה כל מה שבן אדם סוחב איתו, התסביכים, החולשות, וכו', ואז הוא פשוט עוזב אותם ועולה למטוס. וזהו, אין עוד מזוודות.

"וככה אנחנו צריכים להגיע לימים האלה, ובמיוחד ליום כיפור. בלי המזוודות שלנו. לעלות למטוס, ובמטוס נשאר רק להתפלל. כל מה שהיה שייך לנו, כבר לא שלנו. כל מה שנתן לנו ביטחון, המזוודות שלנו עם הדברים המוכרים לנו, כבר לא אצלנו. נשאר רק לסמוך על הטייס הגדול שבשמיים. זאת התחושה שאני מרגיש עכשיו, בימים האלה, שאני בעצם משיל מעלי את כל המזוודות, ומתחיל מחדש. נכון, אנחנו לא כל החיים בטיסה, ומתישהו נקבל את המזוודות בחזרה, אבל יש זמנים שצריכים להיפטר מהם, ורק להתפלל לה' ולסמוך עליו".

ספר על תפילה שהייתה משמעותית במיוחד עבורך.

"כבר 14 שנים ב"ה אני מתפלל שלוש פעמים ביום, ואני מוצא גילוי עצום בתפילה. מעבר לכך, אני מגיע מעולם המוזיקה והקצב, ואני נפעם מהקצב של לשון הקודש. חיתוך של עיצור ותנועה יוצר מוזיקה ותנודה באוויר, ואני מקפיד בתפילה להגות נכון את העיצורים, ועל ידי כך אני ממש מגלה את הגרוב של התפילה. אני בא מעולמות הרגאיי והיפ הופ, והרבה פעמים תוך כדי התפילה אני מנגן אותה. מבחינתי התפילה היא כל מה שאי פעם רציתי. היא ניסי ניסים בשבילי".

לקח כואב שלמדת בחייך?

"בגדול אני בן אדם של שמחה, אבל כל אחד עובר גם דברים קשים בחיים. אחת התקופות הקשות בחיי היו הגירושין שעברתי, שקרו בתקופה ששוטי הנבואה התפרקה. לי ולאשתי הראשונה יש ילד, וב"ה התחתנתי שוב, ואני נשוי כבר 16 שנה. מעבר לכך, היום אני גם אפוטרופוס של אמא שלי, וזה מאוד לא פשוט. ובכלל, היו הרבה דברים בחיים שהייתי צריך להתמודד איתם ולשרוד אותם.

"מגיל 16 גרתי לבד. אמא שלי ובעלה השלישי עברו לחיפה כשהייתי בן 16, ונשארתי במטולה די לבד. גרתי במשך חודש בדירה שגרנו בה, ופתאום קיבלתי טלפון מבעל הבית שאמר שאני צריך להתפנות משם, אז התחלתי להתגלגל בין דירות. בכל הזמן הזה הלכתי לבית ספר כרגיל, וכמעט אף אחד לא ידע מזה, וגם עשיתי בגרות והכל. הייתה לי ילדות מאוד מורכבת, אבל הגישה שלי היא להסתכל על זה כמו על הרפתקאות שעיצבו אותי ולא להתלונן. ובכלל, אני משתדל להזכיר לעצמי שככה ה' רצה.

"ומעבר לכך, בזכות הדברים הקשים שעברתי – קרו גם דברים טובים. למשל, בגלל המשפחה שבה גדלתי, כל כך חשוב לי לשמור על האחדות של המשפחה שלי. וכן, זה גם משפיע על היצירה שלי, כי אני אמן ששם את המשפחה במקום הראשון ואת היצירה רק אחר כך. יש אמנים שהם טוטאליים, חיים חיים של אמן נע ונד שאין לו בית קבוע, אבל אני מאוד ביתי. הייתי באחת הלהקות המצליחות בארץ, וכשהיא התפרקה לא התפנקתי והופעתי בכל מקום כדי להתפרנס ולהחזיק את הבית. אגב, יכול להיות ששילמתי מחיר על הבחירה שלי במשפחה, אבל אני משלם אותו באהבה".

באדיבות אתר הידברות – תכני יהדות, זמני כניסת שבת, הכרויות לדתיים בחינם, פרשת השבוע, לוח זמני היום ועוד