יהודה גליק: זוכר היטב את רגע הירי

במלאת חמש שנים לניסיון ההתנקשות בחייו משחזר יהודה גליק את רגעי הירי, את רגע ההתעוררות מהתרדמת ומפנה מבט אל העתיד.

שמעון כהן , ו' בחשון תש"פ

יהודה גליק.
יהודה גליק.
צילום: מרים צחי

חמש שנים אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק שמספר כי הבוקר בירך 'ברוך שעשה לי נס ביום הזה' ובהמשך היום יגיע למקום התנקשות בחייו כדי לברך גם 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.

"זה יום שעבורי הוא יום של חשבון נפש גדול. הרי בני המשפחה שלי כבר הוזמנו לבית החולים כדי להיפרד ממני, והיום אני יכול לספר "על ניסיך ונפלאותיך שבכל יום עמנו". אני שואל למה הקב"ה הציל אותי. חמש שנים אחרי אני יכול להסתכל אחורה ולהבין שהקב"ה הטיל עליי שליחויות שאני משתדל למלא נאמנה".

הסיבה שהובילה את המפגע לבצע את ניסיון ההתנקשות בחייו של גליק הייתה פעילותו הרציפה והמשמעותית לעלייה להר הבית ותפילה במקום. שאלנו אם נכונה התחושה שריבוי העיסוקים הנוספים אליהם נכנס מאז נבחר לכנסת הורידו מעט את הפרופיל של העשייה למען הר הבית. גליק דוחה את התחושה מכל וכל ומזכיר כי "בכל יום שלישי אני עולה להר הבית. הקמתי עמותה 'שלום ירושלים' ואנשים פונים אליי במאות בכל שבוע מכל העולם לתפילה לשלומם בהר הבית".

גליק מציין כי "בחודש תשרי עלו להר הבית כ-6000 יהודים. לפני עשור עלו פחות מזה בשנה שלמה. המסירות וההשתדלות של עם ישראל להר הבית הם כמעין המתגבר. פעם הכרתי את כל הפעילים להר הבית. היום כבר לא. אנחנו זקוקים לרבבות יהודים שיוכיחו ברגליים שההר יקר להם".

בהקשר זה שאלנו אם בשנותיו בכנסת הצליח להבין מדוע נאסרת תפילת יהודים בהר וגליק משיב מתוך מבט אופטימי וקובע כי בשנים האחרונות "ראינו מהפכות שלמות. לפני ארבע שנים כל יהודי שהיה עולה להר הבית היה קרבן לאלימות מילולית ולצרחות וכו'. אפשר לשבח את השר ארדן ואת הממשלה שהוציאו את המורביטון והמורביטאת מחוץ לחוק. יהודים כיום לא מלווים על ידי אנשי וואקף, המשטרה סובלנית יותר, יהודים מתפללים, אמנם לא במניין ולא ניתן להעלות ספר תנ"ך אבל יש תפילות".

גליק מזכיר: "הגשתי בג"ץ שאיפשר לחברי כנסת ושרים לעלות להר הבית. ככל שרבבות יעלו להר יהיה כאן שינוי".

עוד מספר גליק על פעילותו בארגון שהקים לחיבור גם של העולם הלא יהודי לירושלים מתוך תפיסת 'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים', "אני נערך לכנס לימוד בינלאומי ללימוד תנ"ך, שירושלים תהיה לא רק מרכז לתורה אלא גם לתפילה. המסרים הם כלל עולמיים, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. היעד הוא שציון הוא הר הבית, ואנחנו דואגים לקידום השלום מתוך החיבור לקב"ה".

ומה באשר להתנגדות המתעוררת לא פעם דווקא בחוגי הציונות הדתית לקידום אג'נדה כלל עולמית המקרבת גורמים כדוגמת האוונגליסטים לירושלים ולהר הבית? "אני פונה לכלל העמים ולא רק לאוונגליסטים. צריך לדעת ששינויים תמיד מעוררים בעיה", אומר גליק המזכיר כי גם תנועת הציונות בניצוחו של הרצל עוררה התנגדויות גם בקרב אישים מרכזיים בעולם היהודי.

"ההתמודדות בעבר הייתה עם גויים ששנאו אותנו ועכשיו אנחנו מתמודדים עם גויים שאוהבים אותנו. העולם האוונגליסטי הוכיח את עצמו בשנים האחרונות בהעברת השגרירויות ובקידום המאבק נגד הנאבקים בלגיטימציה שלנו. אנחנו צריכים להיאבק בעמדות שקריות שפוגעות בישראל, אבל צריך לעודד חיבורים. אנחנו רואים בנביאים את הדיברו על שותפות העולם הלא יהודי לחזון שיבת ציון. לפעמים אנחנו צריכים שהגויים יזכירו לנו את התפקיד שלנו".

ומכאן שבנו לשוחח עם יהודה גליק על יום ההתנקשות בחייו ובהמשך גם על הרגעים הראשונים בהם התעורר מהתרדמת בה היה במשך עשרה ימים, רגעים שמרגשים אותו עד היום.

"אני זוכר היטב את רגע הירי ואת השניות הספורות עד אבדן ההכרה, את שי מלכה ומוריה חלמיש שטיפלו בי. אני זוכר את שי קורא לי 'הרב יהודה אל תלך לנו, אנחנו זקוקים לך. הייתי בתרדמת עשרה ימים, אבל לפני כן היה הכינוס במרכז מורשת בגין, כנס של מהפכת החזרה של עם ישראל להר הבית", אומר גליק המדגיש את המעטפת של מטפלים ודואגים שחברו למען שלומו, החל ממד"א ובית החולים שערי צדק וגורמי רפואה כמו גם גורמי השיקום וגם "התפילות בארץ ובעולם. בכל מקום שהלכתי. עד היום אנשים רואים אותי ושואלים לשלומי. אני מרגיש שזה היה רגע של סולידריות כלל ישראלית. אנחנו עם מלא באור סולידריות ואהבה. חבל שאנחנו מתרשמים מהמרקע שאנחנו מפולגים. אם אני זוכר משהו הרי שזו האהבה שעטפו אותי בימים שאחרי הפיגוע. את זה לא אשכח לעולם".

ומכאן לרגע בו התעורר מהתרדמת: "הרגע הראשון היה בליל שבת כשהבן שלי היה לידי. הוא שר לי את קבלת שבת. זה היה לי נורא מוזר כי זכרתי שירו בי וחשבתי שעבר רק יום. זה היה ביום רביעי והנה קבלת שבת. לא הבנתי מה קורה. עיקר הפגיעה הייתה בריאות ואני זוכר את הלילות של מאבק לכל נשימה ונשימה ולא יכול לדבר. אבל אני זוכר את הרב עמאר שבא לבקר, את יעל גרמן, שרת הבריאות, שבאה לבקר, את המשפחה. אני זוכר את כל הנוכחות בבית החולים. דומע כשאני נזכר ברגע הזה של הבן שלי שר לצידי לכה דודי".

לדבריו אלה מוסיף גליק ומזכיר את זכרה של רעייתו המנוחה, יפי. "הוא ראה שהעיניים נפקחו לי והלך לקרוא לאשתי ז"ל. אני אמנם ניצלתי מהאירוע הזה, אבל אשתי יפי ז"ל נכנסה למחלה קשה של פוסט טראומה שהיא לא שרדה אותה ומגיעות לה אלפי תודות על שעות הטיפול בי. הכאב גדול על אבדנה אחרי 26 שנות נישואים. ברוך ה' גם בעניין הזה זכיתי לנחמה כשנישאתי לאישה מסורה, הדס דיסין, אישה גדולה אבל לאישתי הראשונה, יפי, שמור מקום גדול בליבי על המסירות שמסרה את עצמה למעני".

ומה באשר לחיידק הפוליטי? "ממש לא", משיב גליק. "אהבתי להיות בכנסת והרגשתי זכות עצומה להיות שם אבל ממש לא מתגעגע. הכנסת הייתה כלי עבודה והיום הכלי להגיע ליעדים הוא כלי אחר".